ממחישות את ההחמצה: רחל אליאור על דבורה בארון, לאה גולדברג וז'קלין כהנוב

הספרות הפלאית שנכתבה בעברית על ידי נשים במאה ה-20, אומרת פרופ' רחל אליאור, רק ממחישה את ההפסד של העם היהודי, שבמשך דורות אסר על בנותיו ללמוד קרוא וכתוב

נועה אסטרייכר
נועה אסטרייכר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גולדברג, 1946
לאה גולדברג, 1946צילום: דוד אלדן
נועה אסטרייכר
נועה אסטרייכר

חמשת הספרים המומלצים:

1. פרשיות / דבורה בארון, מוסד ביאליק, 1968

2. הכוח האחר / יהודית הנדל, הספריה החדשה, 1984

3. וירח בעמק איילון / עמליה כהנא־כרמון, הקיבוץ המאוחד, 1971

ועידת יהדות ישראל והעולם

4. ממזרח שמש / ז'קלין כהנוב, הוצאת יריב, 1979

5. פגישה עם משורר / לאה גולדברג, ספרית פועלים, 1952

פרופסור רחל אליאור
רחל אליאורצילום: ששון תירם / האוניברסיטה העברית בירושלים

את עוסקת רבות באופן שבו נשללה מנשים יהודיות הזכות לכתוב ולקרוא בעברית. מהו הבסיס לאיסור הזה?

אליאור: מראשית הדפוס העברי בשנת 1475 ועד שנת 1900, אין אף ספר בשפה העברית שאשה יהודייה כתבה והביאה לדפוס בשמה בימי חייה. הדבר נובע מהעובדה שגברים יהודים לא התירו לנשים יהודיות ללמוד לקרוא ולכתוב בלשון הקודש בשל הסמכות שהוקנתה להם מתוקף הפסוק "והוא ימשול בך" (בראשית ג', ט"ז), ובשל דברי התנא רבי אליעזר בן הורקנוס, תלמידו החשוב ביותר של רבן יוחנן בן זכאי: "כל המלמד את בתו תורה — כאילו מלמדה תִפלות" (משנה, סוטה פ"ג, מ"ד; בבלי, סוטה כ"א ע"ב). תִּפְלוּת בלשון חכמים היא פריצות והוללות (שמות רבה ה', י"א). על דבריו הוסיף התנא: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ג' הלכה ד). קביעות אלה גזרו את דינן של רוב הנשים בכל קהילות ישראל, הפכו אותן לאנאלפביתיות וקבעו את גורלן, כפי שביארתי בספרי: "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב; על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות" (הוצאת כרמל, תשע"ח).

מדוע וכיצד הגיע המפנה במאה ה–20 דווקא?

בעקבות האמנציפציה והחילון והשלטון הקולוניאלי הצרפתי והבריטי, החלו להיפתח בעולם המסורתי מוסדות לימוד לבנות במזרח ובמערב. רק במאה ה–20 החלו נשים יהודיות לכתוב בעברית כתיבה שנחשבה בעלת ערך, אחרי שנחלצו מכבלי הבורות הכפויה והשידוכים הכפויים.

האם יש מכנה משותף בין הספרים שבחרת?

כן. הם נכתבו על ידי נשים יהודיות בנות הדור הראשון שזכה להשכלה ולמידה חלקית של שוויון וחירות. אלה נשים חכמות, אוהבות חירות ודעת, שהשתחררו מכבלי שלטונם של האבות והבעלים ויצאו לסלול להן אורח חיים חדש. אלה ספרים שכל אחד מהם מלמד אותנו מה גדול ההפסד של העם היהודי, שמנע מבנותיו ללמוד לקרוא ולכתוב לאורך הדורות.

דבורה בארון לא היתה הכותבת הראשונה בלשון הקודש, אך היתה הראשונה להתקבל כסופרת בעלת ערך בעברית.

צילום: הוצאת מוסד ביאליק

החל במחצית השנייה של המאה ה–19 התחילו להתפרסם בעיתוני תנועת ההשכלה ברוסיה מכתבים ורשימות בעברית מאת נשים בודדות — אך לא חרגו בדרך כלל ממעמד של קוריוז. לעומתן, בארון (1887–1956) ואחיה זכו להשכלה תורנית והיא למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות. בארון עלתה לארץ ישראל בשנת 1911, עסקה בכתיבה, עריכה ותרגום וחוותה קשיים משפחתיים ניכרים ומחלות גוף ונפש.

בספר "דבורה בארון: פרשיות מוקדמות" נכללים עשרות מסיפוריה העבריים, המציגים נקודת מבט נשית חדשה על חייהן של ילדות, נערות ונשים בעולם היהודי דובר היידיש. היא כתבה על העול הכרוך בחיי נישואין; על אלימות במשפחה ועל נשים הנתונות לשרירות לבם של בעלים מתעמרים. בספריה ובסיפוריה חשפה את האמת המרה של "יום קטנות" מבעד לזרי המליצות שנקשרו למשפחה היהודית המסורתית בספרות העברית.

ז'קלין כהנוב נולדה הרבה אחרי בארון ובאה מרקע שונה לגמרי, אך עברה גם היא דרך חתחתים של הגירה וחריגוּת.

כהנוב (1917–1979) היתה נציגת "דור הלבנטינים" הקוסמופוליטי, הפלורליסטי והרב־לשוני, שכתבה באנגלית, בצרפתית ובעברית רשימות אוטוביוגרפיות נפלאות של אשה עצמאית, בת חורין ומשכילה, לצד מסות חכמות ומקוריות וסיפורים מרתקים של ניסיון חיים נשי המכונסים כולם בספר "ממזרח שמש". הספר נערך ותורגם בידי אהרן אמיר, שפירסם את כתביה כשהגיעה לישראל בשנת 1954, אחרי שחיה בפריז ובניו יורק והחלה לכתוב ברבעון "קשת" שבעריכתו.

אמיר ראוי לשבח כפול, הן על שסלל לכהנוב דרך בעולמם של קוראי העברית שלא הרבו להיחשף לקולותיהן של נשים ילידות ארצות האסלם, בנות התרבות הלבנטינית הפלורליסטית והסובלנית, בשנות השישים, והן על שזיכה את קוראי הרבעון בתובנות חכמות, אנושיות, דעתניות ומקוריות של אישה יוצאת דופן, חכמה, משכילה ורחבת אופקים, מקורית, מעמיקה להתבונן, ישרה והוגנת, צלולת ביטוי ויפת הסגנון.

צילום: הוצאת יריב

("כשאני לעצמי הריני לבנטינית טיפוסית, במובן זה שאני מעריכה במידה שווה מה שקיבלתי ממוצאי המזרחי ומה שהוא עתה נחלתי בתרבות המערבית. הפראה הדדית זו...אני רואה בה העשרה ולא דלדול" עמ' 48).

כהנוב, שגדלה כבת עשירים בקהיר וחיה ברווחה בפריז ובניו יורק — מצאה את עצמה במעברה בבאר שבע ובדירת עולים בבת ים. היא נאבקה בכתביה הן בהתבטלות הפסולה מול "ההגמוניה האשכנזית" שרווחה בין יוצאי ארצות האיסלאם, הן בהתבטלות הנואשת מול ההגמוניה הפטריארכלית שאיפיינה נשים בקהילות המסורתיות.

עם פטירתה לפני כחודש של עמליה כהנא־כרמון, עלו שוב טענות על האופן שבו כתיבתה התקבלה על ידי ההגמוניה הגברית של הספרות בישראל.

צילום: הוצאת הקיבוץ המאו

את "וירח בעמק איילון" של כהנא־כרמון (1926–2019) קראתי כשיצא לאור ב–1971. חשבתי שאיש איננו כותב בעברית כזאת, מזווית ראייה של אשה החותרת תחת הסדר המקובל. היא היתה הסופרת הפמיניסטית הראשונה שהקדישה דיון מרתק, ארס־פואטי, ליחסי הסופרת והמציאות, לתהליכי היצירה ולמטרת הכתיבה, בסיפור שגיבורו הוא גבר. בספרה פירקה את המסיכות שמעל חיי הנישואים ומעל לזוגיות המקובלת.

תמיד נדמה היה לי שיש לה מילון של מילים נדירות, יחידאיות, מסתוריות, מופלאות, או ארכיון שקופיות של כתובות עבריות עתיקות, שאיש מלבדה איננו משתמש בהן (מדווים, רהטים, פנכת חרס, רחשי ידידות, ציר שלוח ממחוזות נהרה, לב הקיץ לב האור) ושהיא מעין קוסמת של מילים המבקשת לחשוף את האמת הנסתרת מאחורי מסכות המציאות ולהעלות באוב את התעלומה שבמציאות. 

עטיפת הספר הכוח האחר
צילום: הוצאת הקיבוץ המאוחד

בהזדמנויות שונות אמרה שהיא מחשיבה מאוד את המוזר ויוצא הדופן, ועל כן היא מעדיפה את הכתיבה השזורה בביטויים נדירים מספרות ההיכלות, מלשון חכמים, מספרות יראים ומשירת ימי הביניים. היא טענה שקולן של נשים יוצרות שכמותה הוא ״כשירת העטלפים במעופם״, שהאוזן הציבורית הרגילה, המורגלת לקרוא ולשמוע רק קול גברי או נקודת מבט גברית, אינה מסוגלת כלל לשמוע.

שני הספרים הנוספים שבחרת מתארים דווקא התמסרות נפשית ורגשית עמוקה לגבר.

את ספרה "הכוח האחר" כתבה יהודית הנדל (1921–2014) על חייה עם הצייר צבי מאירוביץ. ספר זה מצטיין בעוצמתו התיאורית ובמרחב ההתרחשות המתואר בו בחייהם של שני אנשים המתייחדים בכישרונותיהם ובהשראתם, שאחד מהם הולך לעולמו, אך נשאר בחייה של בת זוגו המעזה לחצות את הגבול שבין החיים והמוות. "...חיי האמיתיים התחילו באותו ליל חורף כשנכנסתי לקפה נורדאו להסתתר מהגשם והוא ישב שם ואחר כך ליווה אותי עד חדרי ברחוב יוסף, ועמדנו שם, ברחוב, שעה ארוכה בגשם — ונסתיימו בליל חורף אחר, אחרי עשרים ושמונה שנים... כאשר ישב על כיסא הנדנדה שלו ליד הדלת בחדר האוכל ושאלתי אותו אם למזוג לו כוס תה והוא אמר אחר כך. ואחר כך היה רק מותו".

צילום: ספרית פועלים

היא שבה ומספרת דרך היומיומי ביותר, על חיי האמן, שעבורו "לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף ייאוש שאין להביעו במלים" – ומעבירה את "הכוח האחר" ואת החיים הנמשכים בתודעה אחרי שהחיים של שותף אהוב וקרוב מסתיימים בגוף.  

את "פגישה עם משורר" כתבה לאה גולדברג (1911–1970) על אהוב לבה, המשורר אברהם בן יצחק (סוֹנֶה) (1883–1950), מן המשוררים החידתיים הנדירים שקמו בשירה העברית החדשה. הספר ראה אור שנתיים אחרי מותו. עליו כתבה גולדברג ביומנה: "אהבה גדולה, שלא היתה כלל אהבה". הספר הוא מסה סיפורית, ביוגרפית ופואטית הכתובה כהשתקפות כפולה של הסופרת ושל מושא הערצתה:

"ולאלה אשר זכו להיות בקרבתו שנים רבות, לשמוע מפיו את דבריו הנפלאים, את שיחותיו, את סיפוריו, הערותיו, הגדרותיו המדויקות והמזהירות, נדמה, כי קיבלו מידיו אוצר יקר, יקר מכדי שיישאר ברשות-היחיד, ואי אפשר שיחלוף וישתכח כשנחלוף ונישכח מלב אנחנו. הוא לא כתב את רוב דבריו על ספר ולא אספם, אלא היה מפזרם ונותנם לאלה שנזדמנו עמו. ואנחנו חטאנו שלא רשמנו, בבואנו הביתה , את אשר שמענו. כמה חכמה אנושית, חכמה של משורר והוגה דעות, הלכה לאיבוד... ובתקווה מעטה, שאולי יעלה בידי למסור מקצת דמותו הרוחנית של המשורר, אני כותבת את הדפים האלה". (עמ' 5).

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ