שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חמישה ספרים | כיצד לקרוא כיום את ספרי המסעות מהמאה ה–19?

תחושת העליונות הגזעית והדתית שמאפיינת ספרי מסעות ישנים מעוררת אי־נוחות, אומר עודד פוירשטיין, מנחה הפודקאסט "היסטוריה גדולה, בקטנה". אלא שבמקום לוותר על הספרים או לצנזרם, כדאי להמשיך ולקרוא אותם דרך נקודת מבט ביקורתית

נועה אסטרייכר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תושבי יערות הגשם בברזיל. במה הם ייתקלו אם ייצאו מהטריטוריה שלהם באמזונס?
תושבי יערות הגשם בברזיל. במה הם ייתקלו אם ייצאו מהטריטוריה שלהם באמזונס?צילום: Ricardo Beliel/Brazil Photos/LightRocket via Getty Images
נועה אסטרייכר

חמשת הספרים המומלצים:

1. מכרות המלך שלמה / הנרי ריידר הגרד. תירגם מאנגלית: אוריאל אופק, הוצאת כתר, 2004

עודד פוירשטיין
עודד פוירשטייןצילום: בשמת כסלו

2. מסע תענוגות לארץ הקודש / מארק טוויין. תירגם מאנגלית: עודד פלד, הוצאת מחברות לספרות, 2009

3. הדמוקרטיה באמריקה / אלקסיס דה־טוקוויל. תירגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת מרכז שלם, 2010

4. 2005 ,London: A Pilgrimage / Blanchard Jerrold. Anthem Press 

5. Travels in West Africa / Mary Kingsley. Penguin, 2015

איך אפשר ליהנות כיום מספרי מסעות ישנים, עם כל הגזענות והבורות שבהם?

עטיפת הספר "מכרות המלך שלמה"
עטיפת הספר "מכרות המלך שלמה"צילום: הוצאת כתר

עודד פוירשטיין: קודם כל, לא צריך לסרס או "לתקן" את הטקסטים האלה, גם אם זה מתוך רצון להגן על הקורא. במובן מסוים, ספרים הם מוזיאון של רעיונות. המחשבות, הדעות והכוונות של הסופר מונצחות על הדף ומזמינות אותנו לפרש אותן כרצוננו. "מכרות המלך שלמה" של הנרי ריידר הגרד הוא דוגמה קלאסית לספר כזה: הוא מספר על שלושה ציידים אנגלו־סקסים שמגיעים לממלכה אפריקאית נסתרת בחיפוש אחרי אח של אחד מהם ובדרך עוזרים להפיל שליט מושחת, להעלות שליט הוגן יותר (ובהיר יותר!) ולמצוא את המכרות האגדיים של שלמה המלך. ספרים מהסוג הזה מדגימים לא איך אפריקה של אותה תקופה נראתה, אלא איך אנשים כמו הסופר דימיינו אותה: מלאה באפריקאים בדרגות שונות של "תִרבּוּת", בעושר חבוי ובשלל הזדמנויות לבריטים חסונים להוכיח את גבריותם. בכלל, ממרחק הזמן מגלים בעיות כמעט בכל טקסט שאהבנו כילדים: למשל, בספרי דנידין כל הערבים הם קריקטורות של מחבלים; ובקלאסיקת הפנטזיה "שר הטבעות" יש מעט מאוד מקום לנשים גיבורות. בסופו של דבר, החשיפה לטקסטים "בעייתיים" מאפשרת גם ללמד דרכים לניתוח וקריאה ביקורתית — וטוב שכך.

עוד נשארו מקומות לגלות, בעידן עדרי התיירים והאינסטגרם?

עטיפת ספרו של בלנשרד ג'רולד
עטיפת ספרו של בלנשרד ג'רולדצילום: גוסטב דורה / הוצאת Anthem Travel Classics

לדעתי, זו דווקא התקופה הכי טובה לתגליות: בעבר טיולים למקומות מרוחקים היו נחלתם של העשירים והאמיצים ביותר. היום כמעט כל אחד יכול להגיע לצד השני של העולם ולחזות באופן אישי במה שעד כה רק קרא עליו. העובדה שאתה האדם המיליון שרואה את הזוהר הצפוני אינה עושה אותו מהפנט פחות. למעשה, לא חייבים להרחיק מאוד כדי לגלות מקום שלא ידענו על קיומו; אפשר גם למצוא אותו קרוב לבית. זה מה שבלנשרד ג'רולד עשה בספר "London: a Pilgrimage", שמתאר את השפעת המהפכה התעשייתית: במקום לחפש שבטים באמזונס, הוא טייל בסדנאות היזע של מזרח לונדון, במרתפים שבהם נערכים קרבות עכברים ובבתי הכלא הצפופים. ה"עלייה לרגל" של ג'רולד, המלווה באיורים המופלאים של גוסטב דורה, שאייר גם את סיפורי התנ"ך, היא למעשה ירידה אל השאול.

ואולי הגיע הזמן לתת לשבטים באמזונס לנוח, בלי לדחוף את האף בשם המדע והקידמה?

עטיפת ספרה של מרי קינגסלי
עטיפת ספרה של מרי קינגסליצילום: Penguin Classics

העולם כבר מרושת ברובו — ואם השבטים הכי נידחים באמזונס ייצאו יום אחד מהטריטוריה שלהם, הם ייתקלו בגדר גבול בוליביאנית או בחברה ברזילאית לכריתת יערות. מה שאנחנו צריכים להשתחרר ממנו אינו התשוקה לגילויים, אלא המחשבה שאנחנו יודעים טוב יותר. ההרסנות של מסעות התגלית במאה ה–19 נבעה מהמיסיונרים שהתייחסו לדתות המקומיות כמו לאמונות תפלות, מהסוחרים ששיעבדו אוכלוסיות שלמות ומהמושלים והחיילים שטענו כי הם פועלים בשם הצורך "לתרבת" את המקומיים. הרצון "לתקן", תוך התעלמות מוחלטת מרקמת חייהם של הילידים וניצול משאבי הטבע והאדם המקומיים, הוא התוצאה הכי מצערת של מסעות הגילוי האלה — תוצאה שעדיין נמצאת איתנו ביותר ממובן אחד. במובן הזה, "מסעות במערב אפריקה" של מרי קינגסלי הוא חריג בנוף ספרי המסעות. ראשית, משום שהוא נכתב על ידי אשה שאינה אשת פקיד או אשת מיסיונר אלא טיילה לבדה. קינגסלי לא היתה האשה הראשונה בתחומה, אבל הסגנון שלה היה יוצא דופן: קליל, שנון וכמעט הומוריסטי. גם היחס שלה לילידים שפגשה היה נאור יחסית לתקופה, והיא לא התנגדה אוטומטית למנהגים מקומיים שיתר האירופים סביבה תפשו כ"רעים".

הספר "הדמוקרטיה באמריקה" חורג מכללי הז'אנר. איזה מסע הוא מתאר?

עטיפת ספרו של אלקסיס דה-טוקוויל
עטיפת ספרו של אלקסיס דה-טוקווילצילום: צילום : Visualphotos / עיצוב עטיפה: אריקה הליבני / ספריית לויתן / הוצאת שלם

אלקסיס דה־טוקוויל נשלח ב–1831 מטעם ממשלת צרפת לחקור את מערכת בתי הסוהר האמריקאית — וחזר עם משהו שהוא יותר חיבור פילוסופי על דמוקרטיה ועל מערכת היחסים בין "נפש האומה" ובין המוסדות שלה. הספר נעדר תיאורים מסעירים של פגישות עם ילידים או נקיקים נסתרים, אבל הוא מתעד מסע בעקבות שיטת ממשל חדשה, על הפגמים, החולשות ונקודות החוזק שלה, ומביא תובנות ותחזיות בנוגע לעתיד, שהוויכוח עד כמה הן התגשמו עדיין לא הוכרע.

ואם מדברים על אמריקאים — אי אפשר בלי מארק טוויין והחיבור האלמותי שלו, "מסע תענוגות לארץ הקודש".

עטיפת ספרו של מארק טוויין
עטיפת ספרו של מארק טווייןצילום: הוצאת מחברות לספרות / זמורה ביתן דביר

"התמימים בחוץ לארץ" היה סיפור המסע של טוויין וחבריו באזור שבין סוריה למצרים, אבל בתרגום המקורי לעברית השמיטו ממנו חלקים והדגישו את הנוכחות של טוויין בארץ ישראל — אף שההתרשמות שלו ממנה לא היתה מזהירה במיוחד. טוויין היה פילושמי יחסית, העריך את יכולתו של "היהודי" לשרוד רדיפות ואף יצא נגד אירועים בתקופתו שנתפשו בעיניו כרדיפה לא מוצדקת. מצד שני, הוא תיאר את היהודים בעזרת סטריאוטיפ חיובי, שבעיני הוא בעייתי לא פחות מזה השלילי. האם הדעה הזאת היתה מחזיקה מעמד במדינה שבה היהודים הם הרוב? מה הוא היה חושב על הסכסוך הישראלי־פלסטיני? בכל מקרה, סאטיריקן שכמותו היה מוצא דרך ללעוג לתסבוכות ביורוקרטיות כמו הרכבת הקלה או הבחירות התכופות לכנסת. למען האמת, לא הייתי מתנגד לקרוא מה הוא היה חושב על מדינת ישראל. חבל שהוא נולד במאה הלא נכונה.

שאלת בונוס: לאן היית שולח תייר שבא לישראל בלי לדעת עליה דבר (אפילו לא מוויקיפדיה)?

אפשר לבחור בקו הממלכתי — לקחת אותו בבוקר לכותל המערבי ובערב לפאב בתל אביב; או לסיור על תוואי גדר ההפרדה ביהודה ושומרון. כל התשובות נכונות. החיים בישראל כל כך מסובכים, מוזרים, מושמצים, שונים ממה שהם נראים מבחוץ ומעל הכל מורכבים. לכן הייתי לוקח תייר כזה דווקא לסופרמרקט ענקי באזור גוש דן או השרון, רמי לוי או שופרסל. איזו מטפורה טובה יותר לחיים בישראל מאשר הלחץ והדחיפות לצד העושר והשפע על המדפים? כמו כן, הייתי מציג בפני התייר את נקודת השיא של היצירתיות הישראלית: פתיתים.

אוהבים/ות ספרים?הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ