"בשבילי העיסוק בג'נוסייד נובע ממניעים מוסריים": ספרים על רצח עם

שני דברים עיקריים מכינים את הקרקע לג'נוסייד, אומר פרופ' אמריטוס יאיר אורון. הראשון הוא ביטול האנושיות של הקורבנות — והשני הוא אדישות

נועה אסטרייכר
נועה אסטרייכר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תצלומים של קורבנות הג'נוסייד ברואנדה במוזיאון הזיכרון לג'נוסייד בקיגאלי, בירת המדינה
תצלומים של קורבנות הג'נוסייד ברואנדה במוזיאון הזיכרון לג'נוסייד בקיגאלי, בירת המדינהצילום: REUTERS
נועה אסטרייכר
נועה אסטרייכר

חמשת הספרים המומלצים:

1. ארבעים הימים של מוסא דאג / פרנץ ורפל. תירגם מגרמנית: צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1979

2. אררטים / אורה אחימאיר. הוצאת עם עובד, 2017

3. סיפורו של השגריר מורגנטאו: דין וחשבון אישי על רצח העם הארמני / הנרי מורגנטאו. תירגמה מאנגלית: אורית פרידלנד, הוצאת פרדס, 2018

4. ג'נוסייד: "וביערת הרע מקרבך": שואה ורצח עם כמעשי ידינו, האדם / ישראל טשרני
הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2011

5. המוות אינו רוצה בי: עדות על רצח עם / יולנד מוקגסאנה. תירגם מצרפתית: יונתן בק, הוצאת אלקנה, 2005

יאיר אורון
יאיר אורוןצילום: אלון רון

נתחיל בשאלה המתבקשת: איך הגעת להיות חוקר ג'נוסייד?

יאיר אורון: התחלתי כחוקר שואה, וככל שהעמקתי התחלתי להרגיש שאנחנו כישראלים מתעלמים ממעשי ג'נוסייד אחרים שהתרחשו ומתרחשים בעולם. כך הגעתי לג'נוסייד של הארמנים על ידי הטורקים, שישראל מסרבת להכיר בו, ורציתי להבין למה. בעיני, לעם היהודי שעבר שואה יש מחויבות מיוחדת כלפי הארמנים וכלפי עמים אחרים שעברו ג'נוסייד. לצערי, אנחנו משתמשים בהכרה הזאת בעיקר כאיום מול טורקיה — למשל, אחרי פרשת המרמרה, כשכל מיני פוליטיקאים אמרו שצריך להכיר בג'נוסייד הארמני בתור נקמה בטורקים. כיום, ההערכה היא שהמשך ההכחשה הישראלית נובע בעיקר מהיחסים עם אזרבייג'אן. בשבילי העיסוק בג'נוסייד נובע ממניעים מוסריים; קדושת ערך חיי אדם באשר הוא אדם.

איך אזרבייג'אן קשורה לסיפור?

ישראל היא יצואנית הנשק מספר אחת לאזרבייג'אן, שמשתמשת בו למטרות אזרחיות וצבאיות בנגורנו קרבאך (מובלעת ארמנית־נוצרית שהכריזה חד־צדדית על עצמאות ב–1991, נ"א). העובדה שישראל מוכרת נשק בידיעה שהוא נועד לפגוע בארמנים היא בלתי נסבלת. אנחנו עושים זאת בגלוי: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אפילו ביקר שם לפני שנה. בשנות ה–90 מכרה ישראל נשק לרואנדה ולסרביה, בזמן שבשתיהן התרחשו מעשי ג'נוסייד. כיום היא מוכרת נשק למיאנמר, שטובחת בבני הרוהינגה, ולדרום סודאן.

אומרים שבג'נוסייד הארמני היתה גם נבואה על הצפוי ליהודים מידי הגרמנים.

עטיפת ספרו של פרנץ ורפל
עטיפת ספרו של פרנץ ורפלצילום: ספרייה לעם / הוצאת עם עובד

הסופר היהודי פרנץ ורפל פירסם ב–1933 את הרומן "ארבעים הימים של מוסא דאג", המבוסס על המאבק הנואש של הארמנים שהתבצרו ב–1915 על הר בדרום טורקיה אחרי שהשלטון העותמאני הורה להגלות אותם בכוח לסוריה. הספר הופיע בתרגום ראשון לעברית עוד ב–1934, וקשה להאמין שהוא נכתב לפני השואה ולא אחריה, משום שהוא כתוב כאילו מוראות השואה היו לנגד עיניו של ורפל. "ארבעים הימים של מוסא דאג" היה הספר הנקרא ביותר בגטאות בפולין, לצד "מלחמה ושלום", ושימש מושא התייחסות ודוגמה לאנשי המחתרת בגטאות. גם בארץ הושפעו ממנו: התוכנית שהתכוונה להגן על היישוב היהודי מפני פלישה גרמנית ב–1942 נקראה "תוכנית מצדה", "תוכנית כרמל" ו"תוכנית מוסא דאג".

עטיפת הספר "אררטים"
עטיפת הספר "אררטים"צילום: על העטיפה: הדגם באדיבות סוניה וגארו סנדרוני / עיצוב: דורית שרפשטיין / הוצאת עם עובד

ב"אררטים" של אורה אחימאיר, שהוא אחד הרומנים היחידים שנכתבו בעברית על הג'נוסייד הארמני, הסופרת מתארת את גורל הקהילות הארמניות בחאלב ובירושלים, תוך שהיא שופכת אור על היחסים המיוחדים בין הארמנים ליהודים. בספר מובאים גם הדמיון ושוני הגורל בין שני העמים — עוד לפני השואות שקרו להם. אחימאיר התמקדה בהיבט מסוים של שואת הארמנים: האונס ההמוני של נשים כאמצעי להטלת אימה, לכיבוש ולהשפלה של אוכלוסיות מובסות.

אתה מאמין שלהכרה רשמית בג'נוסייד כזה או אחר יש השפעה ממשית?

אני חושב שכאשר אנשים מכחישים ג'נוסייד, הם בעצם מכינים את הקרקע לג'נוסייד הבא. האי־הכרה בעצם מסמנת לשאר העולם שאפשר לעבור על זה לסדר היום. בג'נוסייד יש מחוללים, קורבנות ו"הצד השלישי", כלומר — אלה שתומכים ברוצחים, אלה שתומכים בקורבנות, והאדישים. לאדישים, שהם רוב האנושות, יש לדעתי אחריות, אשמה מוסרית ואולי גם אחריות במשפט הבינלאומי כי הם אלה שמאפשרים לדבר הזה לקרות. ברואנדה, במשך 100 הימים בין אפריל ליולי 1994, נרצחו כמיליון בני אדם. זה היה ניצחונה של האדישות, משום שהג'נוסייד ברואנדה היה ידוע מראש והיה אפשר למנוע אותו בקלות.

עטיפת הספר "המוות אינו רוצה בי"
עטיפת הספר "המוות אינו רוצה בי"צילום: הוצאת בית עלים

ספרה של יולנד מוקגסאנה הוא העדות המקורית הראשונה שתורגמה לעברית על רצח העם ברואנדה. מוקגסאנה כתבה שלושה ספרים, שניים על קורותיה ב–100 ימי הטבח, והשלישי, "פשעי השתיקה", הוא אוסף של ראיונות ותצלומים של ניצולים, רוצחים ומצילים. כאשר מתבוננים בהם, קשה לדעת מיהו מי.

ברצח העם ב-1994 נרצחו בעלה של מוקגסאנה ושלושת ילדיה — והיא הקדישה את חייה לעדות ולתמיכה בניצולים, בייחוד בנשים שנאנסו ונושאות בגופן את נגיף האיידס. עו"ד איתי מק ואני נאבקנו זמן רב כדי לחשוף מידע על הנשק שישראל מכרה לרואנדה בתקופת רצח העם — ונדחינו פעמיים על ידי בית המשפט העליון, בנימוקים של פגיעה אפשרית ביחסי החוץ של ישראל וכמובן מסיבות ביטחוניות, אף על פי שעברו מאז 25 שנה.

גם לג'נוסייד הארמני היו עדים בזמן אמת, חלקם בעלי השפעה, שלא הצליחו למנוע אותו.

עטיפת ספרו של הנרי מורגנטאו
עטיפת ספרו של הנרי מורגנטאוצילום: הוצאת פרדס

נכון. הנרי מורגנטאו היה שגריר ארצות הברית באימפריה העותמאנית בתקופת מלחמת העולם הראשונה והג'נוסייד הארמני, והיומן שלו הוא מסמך היסטורי ואנושי יוצא דופן. הנושא הארמני העסיק אותו מאוד, כפי שמעידה כותרת המשנה לספרו, "דין וחשבון אישי על רצח העם הארמני". הספר נכתב ב–1918, סמוך מאוד להתחוללות הג'נוסייד. מורגנטאו עשה ככל יכולתו למנוע אותו, אחר כך ניסה להציל רבים ככל האפשר, ובסוף המלחמה ואחריה הקים קרן סיוע רחבת היקף לפליטים הארמנים במזרח התיכון. בעת הג'נוסייד הוא נפגש עם שליטי האימפריה העותמאנית והשגריר הגרמני, אך לא השיג תוצאות. הספר הזה הוא מקור חשוב למידע לא רק על הג'נוסייד הארמני, אלא גם על המדיניות העותמאנית, הגרמנית, הרוסית והאמריקאית באותה תקופה. אגב, בזמן המלחמה, ארגון ניל"י העביר דו"חות מפורטים לבריטים על מעשי הטבח של הטורקים בארמנים — אך רוב היישוב היהודי גילה אדישות לנושא.

מה משותף למעשי ג'נוסייד שחקרת?

לכולם קודמת תקופת הכנה. ההכנה היא אסטרטגית, ויותר מכך — נפשית. במקרה של רואנדה, כדי שההוטו יוכלו לטבוח בטוטסי צריך היה להפוך את הטוטסי לתת־אדם. לחשוב עליהם כמו על מקקים, כי כך יהיה פחות קשה להרוג אותם. ברוב המקרים יש גם מאפיין חומרי, והג'נוסייד הוא דרך להשתלט על שטח ועל אוצרות טבע. זה למשל דבר שלא היה בשואה, שבה ההשמדה היתה לגמרי אידיאולוגית.

האם נכון להתייחס לשואה כאל מקרה נפרד?

יש שתי טענות מנוגדות: הראשונה היא שהשואה היא קטגוריה בפני עצמה, והשנייה היא שהשואה היא מקרה ג'נוסייד אחד מני רבים. אני מסתייג משתיהן. לדעתי, באקדמיה טועים כשמלמדים שואה וג'נוסייד בנפרד. צריך ללמד את שני הנושאים זה לצד זה, תוך הדגשת המאפיינים הייחודיים של השואה. בעצם, זה צריך להתחיל כבר בתיכונים, אבל אני רואה מיהם שרי החינוך שלנו ומבין שהסיכוי לכך מועט מאוד.

איך אנשים שהשתתפו בעצמם ברציחות מתמודדים עם מעשיהם?

רבים טוענים שהם חפים מפשע, משום שהם רק מילאו אחר הוראות השלטון או מתוך אמונה שזו מצוות האל. מנגנון ההכחשה כל כך חזק, שהוא מתחיל כבר תוך כדי הרצח. כלומר, מה שקרה עכשיו — בעצם לא קרה.

עטיפת ספרו של ישראל טשרני
עטיפת ספרו של ישראל טשרניצילום: צילום: אימג'בנק / Gettyimages / עיצוב עטיפה: שלומית שמר / הוצאת האוניברסיטה הפתוחה / למדא

בספר "ג'נוסייד: וביערת הרע מקרבך" (גילוי נאות: יצא בסדרה בעריכתו של אורון; נ"א) טוען הפסיכולוג הקליני וחוקר הג'נוסייד ישראל טשרני כי לכל בני האדם יש פוטנציאל רצחני, היכול להתפרץ בזמנים מסוימים ובנסיבות מסוימות. בספר נעשה ניסיון להשיב על שאלות מורכבות: כיצד מצליחים שליטים־מרצחים לגייס "אנשים רגילים" לפלוגות רצח? כיצד יכולים בני אדם להפוך לרוצחי המונים? טשרני מנסה להשיב באמצעות חקר הפסיכולוגיה של רצח עם, תוך ניתוח שיטתי של דרכי החשיבה והרגשות האנושיים במצבים שבהם יש בידי בני אדם כוח להתעלל באחרים. עיקר עיסוקו של הספר הוא במרצחים, לא בקורבנות, ובכך הוא שונה מרוב הספרים על השואה ועל מקרי רצח עם.

מה חשבת על "נאום התהליכים" של יאיר גולן, בהיותו סגן הרמטכ"ל?

אני לא חושב שישראל היא גרמניה של שנות ה–30. ליתר דיוק, היא עדיין לא. בחברה שלנו יש באמת תהליכים מסוכנים מאוד, ובממשלה יש אנשים שצריך להגדיר אותם כפשיסטים או לפחות בעלי דעות פשיסטיות. אני מקווה שזה זמני. לדעתי, יש פה כישלון של המערכת הפוליטית מהמרכז שמאלה. הם לא נאבקים, והסכנה ריאלית מאוד. אנחנו רואים איך דברים שלא האמנו שיקרו פה — קורים. האם יהיו מעצורים לתהליכים האלה? אין לי תשובה על כך.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ