בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ליהי חנוך מתעדת בספר חדש את מות הוריה וחבריה

לצד המוות נוכחים בספרה כמיהה אדירה לחיים, לאהבה ולמין. לכתוב את הספר הזה, היא אומרת, "היה כמו לרוץ הביתה, לאחוז בילדים, להתעקש להמשיך"

4תגובות

"אני נלחמת לנשום לב ריאה לב ריאה לב ריאה", כותבת ליהי חנוך, תסריטאית-במאית ומשוררת, בספרה החדש, "בעירום מלא". חנוך החלה לתעד באוקטובר 2006 את מציאות חייה ביומן דוקומנטרי-שירי המסופר כמסע בזמן. חלקו הראשון יוצא לאור בימים אלה (סדרת ליריקה, ידיעות ספרים) וחלקו השני מצוי כעת בכתובים. חנוך לוכדת באמצעים ספרותיים מגוונים תהליך של התפוררות משפחתית, פרידה, אובדן ואבל.

הרבה מוות נגע במעגלי חייה בשנים האחרונות והיא משרטטת אינספור רישומי מסע, האוצרים את ליווי הוריה ואחותה בדעיכתם ואזכורי חבריה הקרובים במותם. במסעה בין מחלקות האשפוז, בתי החולים והמסדרונות עמוסי הרופאים מתערבבים גם נופים אחרים - האורבניות התל-אביבית, הטבע הארץ-ישראלי ואור השמש. היצירה האינטימית של חנוך כוללת שפת שירה אישית, חשופה ופיוטית, לצד קטעי פרוזה, תיעוד אוטוביוגרפי וצילומים של יקיריה.

מבעד לדוק העצב והגעגוע ניכרת גם תאוות החיים העצומה של חנוך: כמיהה לאהבה, מיניות ותשוקה בוערת לחיים. "המוות והאובדן קשים אבל מבחינתי המערכה של החיים נמשכת, היא עדיין נכתבת", אומרת ליהי חנוך. "בספר מופיע המשפט ‘צריך לכתוב פרק ב', ולקראת סופה של היצירה משולב קטע מהספר החדש שבכתובים, אז אני חייבת להמשיך. יש פה התחייבות", היא צוחקת.

מה גרם לך לצאת למסע שמתועד בספר?

"זה היה המחנק. באוקטובר 2006 היה לי התקף חנק. הרופאים חיפשו את הסיבה בתוך גופי. אני ידעתי שצריך לחפש בנשמה. הורי, שניהם, התפוררו מול עיני. ‘סעיף צ'לו', הספר שפירסמתי שנה קודם, לא דיבר עם העולם. נאלמתי. חודשים אחרי התקפת החנק, מטופלת בתרופות חזקות, ובלי הסיגריות - לא יכולתי לעשות דבר. שממה. ריק. איבדתי את הקצב. לא יכולתי לחבר מלה למלה. ואז איש אהוב אמר לי: ‘גשי לשולחן, באופן טכני, גשי לשם. כתבי את שמך, כתבי שאת בחדר שלך. כתבי משפט אחד. מחר בבוקר תכתבי עוד שניים'. בבוקר השלישי השמיים נעתרו".

את מתעדת בספר תהליך של אובדן, מוות של חברים והתפוררות של משפחה. איזה מקום היה לכתיבה באותה תקופה?

"עבורי לכתיבה יש תמיד מקום בכל זמן או תקופה. אני לא יודעת אחרת. כך אני עושה סדר בתוהו ובוהו. כך אני מבינה. בזמן הזה, בתוך השברים, לכתוב היה כמו לרוץ הביתה, לאחוז בילדים או באהוב, להתעקש להמשיך".

למה בחרת לכתוב יומן דוקומנטרי-שירי ולנוע בין ז'אנרים: תיעוד, פרוזה, שירה וצילום?

"מימי לא כתבתי שום דבר אחר. כל ספרי, ארבעה, הם היומן שלי. והסרטים שכתבתי וביימתי במשך השנים, גם הם. בספר הזה, השוני הוא התיארוך היומיומי. הפעם הרגשתי שהתאריכים חשובים. הימים והלילות, באותה תקופה, נדמו למסדרון ארוך, אינסופי. נורות בתי החולים ובתי הסיעוד החליפו את השמש ואת הירח. הייתי מחוץ לעולם. אולי התאריכים היו הקשר לזמן החיצוני, שלא אלך לגמרי לאיבוד. עירבתי ז'אנרים כי כנראה שכך אני בנויה. זה מה שמניח את דעתי ואת נשמתי. כבר מהיצירה הראשונה, לפני הרבה הרבה שנים (‘ילדים גדולים', סרט טלוויזיה שביימתי עם נדב לויתן), היה עירוב סגנונות. דרמה, דוקומנטרי, קטעי ארכיון, סטילס ועוד. גם התנועה שלי בין קולנוע לשירה וספרות היא חלק מזה. אני בעלת תאוות, רוצה גם וגם וגם".

התלבטת האם לפרסם יצירה אישית כל כך?

"אני חשופה מהשיר הראשון שכתבתי בניו יורק ב-1984. שם השיר הוא ‘אבא מת, אבא חי'. שם אני שואלת: ‘האם מותר עירום הנשמה הלוא בוערת היא כמו הגוף אם לא יותר'. זה השיר הראשון בספר השירה הראשון שלי ("בגובה החיטה", כתר, 1992). אז היה חשש. אבל רק מעיניו של אבא".

למי את מקדישה את היצירה?

"הספר מוקדש לילדים. גם האנשים שאהבתי ואינם היו ילדים שבגרו ומתו. אבל הם חיים. מתים, אבל חיים. אז הספר מוקדש לכל הילדים מכל הזמנים. וילדים זה הכי חיים שיש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו