בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יאיר אגמון יוצא למסע בחברה הישראלית

יאיר אגמון רק בן 25 וכבר מפרסם ספר שני. לטענתו, גיבור ספרו בעצם רק רצה לברוח מכל מה שאפור, חלוד ומסורס כאן

תגובות

גיבור הספר "עם הארץ" של יאיר אגמון (הוצאת זמורה-ביתן) הוא סוג של ג'ק קרואק עם עגלת סופר. יאיר, בן דמותו של המחבר הנושא את שמו, הוא קצין קרבי שמשתחרר מהצבא ויוצא למסע ספונטני ברחבי הארץ, שראשיתו בטרמפ וסופו לא ידוע. הטיול שלו הוא בגדר הגשמת פנטסיה של רבים, שהיו רוצים להתנסות בצורות חיים שונות ובמפגש עם צדדים לא מוכרים של החברה, גם אם לפרק זמן מוגבל. כפי שמגדירה זאת אחת הדמויות בספר, "כמו טיול, רק מעמיק". אגמון בן ה-25, סטודנט לקולנוע בבית הספר סם שפיגל, פירסם ב-2008 את ספרו הראשון, "חפ"ש" (הוצאת ראובן מס). סיפור קצר שכתב זכה בהמלצת השופטים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשנת 2011.

בדרך כלל חיילים משוחררים טסים למזרח או עושים את שביל חוצה ישראל. למה היה לך חשוב לכתוב סיפור מסוג כזה?

"כי דרך הכלל מנומנמת ואפורה וחלבית ומלוחה וחלודה ומסורסת, שזה כל מה שאני - ורק מזה אני כל היום בורח. הספר אמנם מסופר בגוף ראשון, גיבור הספר נושא את שמי, והמאורעות המופלאים שפוקדים את מסעו קרו גם לי, בדרך זו או אחרת, אך מכאן ועד האוטוביוגרפיה ישנה עוד כברת דרך.

"לגבי עצם הפרסום - לפעמים אני מרגיש מול העולם את מה שמרגישה פרה בשדה דשא - הכל אכיל. כל העולם אכיל. זה לא ייאמן. ואחרי כך וכך חודשים או שנים, המחברת שלי מתמלאת בדברים שחשוב יותר מהכל לכתוב אותם, ואז אני כותב אותם, ומשתדל גם להוציא החוצה, כדי שמי שמגיע לו ילעס גם, וירגיש את הטעמים החריפים שלהם על הגבשושיות המחוספסות של הלשון, כי העיקר זה להרגיש".

אלון סיגווי

 

הטיול בספר, כמו הספר עצמו, הוא סוג של ביקור אצל החברה הישראלית. יש מסקנה אופטימית מהביקור הזה?

"כן. בערך (אבל ד"ר סוס כבר עלה עליה): גיבור הספר שלי מוצא את העניין בחיים האלה שבארץ הזאת - בכוחות עצמו בלבד. הסיפורים שבספר הם תולדה ישירה של הפעולות המטופשות לעתים שלו, ולא של החברה כסביבה מעניינת. וזה לא שכל האנשים שכאן לא מעניינים (להיפך), אבל צריך לפעול כדי לעורר בהם את כל העניין הזה, הרדום. הוא נוסע לתל אביב, למשל, לתור אחר חרדית שהתפקרה (שאחיה נתן לו טרמפ), ועלילה שלמה ובלתי נתפשת נרקמת ממרדפו המפוקפק אחריה ואחרי יופייה (שאינו ידוע), כי כשיוצאים מגיעים למקומות מופלאים".

איזה מפגש אחד מהמסע הזה נשאר אתך?

"הספר הזה רצוף במפגשי-טרמפים עסיסיים ומהירים ואס-אם-אסים דלים וקלים לעיכול, ואין בו מפגש אחד של ממש, ואין בו ולו שיחה אחת כהווייתה. גיבור הספר שלי לא יצא למסע הזה כדי לפגוש באנשי הארץ, וגם לא כדי לפגוש בעצמו, כי הוא עסוק בעצמו כל הזמן ממילא. פניו של גיבור ספרי, כמו גם פני שלי, הן פני הדור, והאצבעות מחליקות מהר על האייפון, והאמת נעדרת".

הספר מאוד דל בסימני כתיב כמו סימני שאלה או קריאה, ואפילו גרשיים. למה?

"ראשית, יש בספר סימן קריאה אחד, ושיהיה לך בהצלחה למוצאו. שנית - משפטים עם סימני פיסוק אגרסיביים כאלה הם משפטים דהויים, נטולי קפאין ודלי שומן. קחי, למשל, את צמד המלים "איפה אתה". זה יכול להיות - ‘איפה אתה?' זה יכול להיות - ‘איפה אתה!' וזה יכול להיות - ‘איפה אתה'. מה עדיף ממה, לדעתך? לכתוב נקודה בסוף שאלה זה כמו לראות משפט עם משקפי תלת-ממד".

מה הקטע האהוב עליך בספר?

"כשהייתי בצבא אספתי מלים גסות שהן לא גסות, ונצרתי אותן בפלאפון למשמרת. זה התחיל כשפעם הייתי בבית, במטבח, ואמא ביקשה ממני לפתוח את המזווה ולהוציא ממנו משהו, ואני פתאום חשבתי כמה גס זה נשמע, לפתוח את המזווה, להוציא מהמזווה, אלוהים ישמור, איזה מלים גסות. אחר כך התחלתי לאסוף מלים כאלה, שהן סוטות לחלוטין, אבל כולם משתמשים בהן בנורמטיביות עיוורת, כמו ‘מזווה' ו'מזווד' ו'פתחה' ו'פוך' ו'מוך' ו'משפך' ו'זוויתן' ו'אביזר' ו'שחלה' ו'לגונה' ו'שחי' ו'זגוגית' ו'לפשק' ו'זפק' ו'זרבובית' ו'ייחור' ו'ירמוך'. יש עוד המון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו