בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסה קריטית: חמש שאלות לרנה ליטוין

המתרגמת, הסופרת והמשוררת כותבת מסות כבר 40 שנה ומתריעה על הסכנה בדעיכת הסוגה הזאת: צמצום בה מדלדל גם את הסיפורת

2תגובות

המסה האישית, שאביה הוא מישל דה מונטיין, היא סוגה המבטאת את הכותב יותר משהיא מבטאת את מושא ההתבוננות שלו, מצהירה רנה ליטוין בהקדמה לאוסף המסות שלה "החייל, הרקדנית והמסע" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). ספרה מאגד מבחר מסות שכתבה במשך יותר מ-40 שנה, חלקן התפרסמו בעבר וחלקן חדשות שמתפרסמות כעת לראשונה. "מסות אלה הן הדיוקן הכי נאמן של עולמי הרוחני", אומרת ליטוין - מתרגמת, סופרת ומשוררת - שעוסקת בספרה בטקסטים הספרותיים האהובים עליה כמו גם ביוצרים, בתרגום, בנושאי תרבות ובחיי האישה היוצרת.

מה סוד קסמה של המסה בעיניך?

"קסמה בהיותה חופשית מבחינה צורנית, גמישה מאוד ומערבבת תכונות של ז'אנרים שונים, ובעיקר מאפשרת חירות ביטוי רבה. המסה יכולה להיות הומוריסטית, הגותית, לירית או אוטוביוגרפית - פנים רבות לה. היא יכולה להיות אישית ולא מחויבת לדיוק עובדתי, בשונה מהכתיבה האקדמית. הכותב אינו חייב להיות איש מקצוע מוגדר, אבל בהחלט אדם בעל ראייה מקיפה וידע רחב. המסה עומדת במידה רבה על סגנונו של הכותב. לעתים הסגנון הוא עיקרו של העניין".

לא מפריע לך שאין לז'אנר הזה קהל קוראים גדול?

"לסוגה זו אין קהל קוראים גדול, ומעולם לא היה, אבל קהל מתעניינים רציני היה לה תמיד. מבחינה זו היא לא שונה בהרבה משירה. בעבר נהגו ללמד בבית הספר העברי כתיבת חיבור, שהיא בעצם אימון בכתיבת מסה בנושאים שונים. בדרך כלל החיבור הוא עיוני ועם זאת הוא מאפשר ביטוי מאוד אישי, שבו מביע הכותב את דעותיו והשקפותיו בצורה ישירה יותר מאשר בסיפורת, למשל. חבל שאימון בחיבור חדל להיות חלק חובה בתוכנית הלימודים".

אלון רון

איזו השפעה יש למסה על הספרות העברית?

"מעטים הצטיינו בכתיבת המסה בעברית (ביאליק הוא המזהיר שבהם). יש מסות העוסקות בשאלות ספרותיות מובהקות כמו המסות של זך (העוסקות בשאלות כמו ‘מהי קלאסיקה'), מסות בכיוון פוליטי כמו אלו של א"ב יהושע ועמוס עוז, או מסות בענייני תרבות כמו המסות שכתב יורם ברונובסקי. ככלל, צמצום בפרסום מסות מדלדל את הסיפורת מהממד ההגותי-עיוני שמביאה עמה המסה. יוצא דופן בעניין זה, למשל, הוא עמוס עוז, שהרומן שלו ‘סיפור על אהבה וחושך' קרוב מאוד לכתיבה מסאית".

באחרית הדבר כותב נסים קלדרון על חטיבת המסות המתמקדות בכתיבה פמיניסטית כי "קרבות פמיניסטיים - זה לא רנה ליטוין, אבל מסעות פמיניסטיים - זה כן רנה ליטוין". מה דעתך על הקביעה הזאת?

"אם בקרבות פמיניסטיים הכוונה היא לפעילות פוליטית לסוגיה, זה נכון. אבל דרך לא פחות אפקטיבית בעיני לנהל קרב היא בכתיבה המתמקדת בנשים, ומתבוננת במעמדן החברתי. יצאתי למסעות ולכתיבת מסות בעקבות נשים, בעיקר נשים יוצרות או יוצאות דופן המבקשות להרחיב את התפקיד והדימוי שלהן בסביבתן: וירג'יניה וולף ב'חדר משלך', איזק דינסן בספריה, או להבדיל אורלי קסטל-בלום ב'דולי סיטי'. מאבק פוליטי וחברתי הוא גם מאבק של האשה בדימוי העצמי שלה, מפני שהוא משקף את הדימוי שלה בחברה ובמשפחה שמקיפות אותה".

באחד המאמרים את עוסקת בנטייה הרווחת של אנשי רוח ומתרגמים (כמו נילי מירסקי) לזהות סגנון אישי של מתרגם כגחמה שמקורה בחוסר ענווה. איך את מתייחסת למתרגם שסגנונו האישי ניכר במלאכת התרגום?

"על סגנונו האישי של המתרגם עומד ייחודו האמנותי, ככל פרשן מבצע של יצירה אמנותית. שאלמלא כן, לא היתה הצדקה לביצועים שונים של אותה יצירה, שכל אחד מהם מטביע את חותם האישיות של הפרשן המתרגם. כאן הסגנון האישי מוגבל על ידי הקשב של המתרגם למקור על הקשריו התרבותיים מצד אחד, ולקשב שלו לתרבותו העכשווית, לרוח זמנו ולשפה המבטאת אותן מצד שני. הפתרונות של המתרגם, אוצר המלים שלו, המוסיקה של המשפט, חוברים יחד לסגנונו האישי. ללא כל אלה נקבל טקסט סטרילי-מוזיאלי ולא חי, שאינו מעביר את החיוניות של המקור לקורא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו