ורד לי
ורד לי
ורד לי
ורד לי

"לכתוב שיר זה להיות כל כך אני, עד שאני אהיה אתם", הגדירה בעבר המשוררת ומנהלת בית הספר לשירה "הליקון" אגי משעול את מלאכת כתיבת השירה. בימים אלה יוצא לאור ספרה ה-15, "סידור עבודה" (הקיבוץ המאוחד), ספר רווי פיכחון, תודעת גיל וזמן, כמו גם הכרה ש"החיים התכווצו". "אפשר בהחלט להגיד שזאת כתיבה רעננה על מוות", מאשרת אגי משעול בצחוק. "שם הספר מבטא שהשירה הפכה לעבודה פנימית, עבודה יומיומית, סוג של סידור המבטא גם פן רליגיוזי בכתיבה".

לא פעם הוגדרת על ידי מבקרים כממשיכת דרכן של המשוררות העבריות הגדולות - רחל, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ויונה וולך. מה דעתך על הקביעה הזו?

"יותר קל לכתוב שירים מאשר לענות על השאלה הזאת. למבקרים וחוקרים יש נטייה לסווג, להשוות ולקטלג כדי לשרטט איזה מבנה נוח לדיון. אבל למעשה, במציאות, אין באמת דבר כזה ‘דרך'. כל אחת מן המשוררות המוזכרות שונה לחלוטין מרעותה, וזה שהן באות ברצף היסטורי לא עושה מהן שושלת. חוץ מזה, למה לשרשר רק נשים? יש כמה משוררים ממין זכר דווקא שהקרבה שלי אליהם גדולה יותר".

איך את מתייחסת לביקורת הטוענת ששירתך נעדרת התייחסות פוליטית?

"אפשר כאן לא להיות פוליטי במובן הרחב של המלה? למובן הצר שלה אני מגיבה כאזרחית, אבל את השירה שלי אני מעדיפה להשאיר חופשייה. ועם זאת, למרות שאיני מתכוונת להיות ‘פוליטית', רבים משירי המתפרסמים לאורך השנים במוסף לתרבות וספרות של עיתון זה והכלולים ב'סידור עבודה', נתפשים ככאלה. רק באחרונה התפרסם השיר ‘עזרת נשים' הנוגע בהדרתן של נשים ו'שחרית באל-על', שעניינו השתלטות חרדים על מטוסי החברה ואולי גם על המדינה. אם יש לשירה תפקיד בכלל, הרי הוא לעורר אותנו מהנטייה להירדם לתוך היומיומי והמכאני ולהזכיר לנו את עצמנו".

האם "סידור עבודה" מבטא מפנה בכתיבה שלך לחשבון נפש, מבט מפוכח ויחס חריף יותר לתודעת הזמן?

אגי משעולצילום: אלכס ליבק

"כל התשובות נכונות. ‘סידור עבודה' הוא בהחלט מפנה מבחינתי. הוא ‘סידור' של עבודה פנימית יומיומית מתמשכת. עם השנים, מתמעט הצורך בפיגורטיבי והדיבור השירי שואף להיות ישיר יותר, בועט. למרות שה'נושא' של הספר הוא החלוף והכיליון, בטבע ובטבע האנושי, הריתמוס של הכתיבה על כך חותר בכיוון ההפוך. הגיל וההומור עושים את שלהם ומרככים את הראייה. אני מרגישה שהספר הזה מפוכח יותר. יש בו עצב ראייה, כי שוב אינני יכולה שלא לראות את מה שאני רואה".

חטיבה בספר מוקדשת למבט ביקורתי על המשוררים ותפקיד השירה. את מרגישה שיש יומרנות רבה בקרב המשוררים ובשירה עצמה?

"משוררים, גם אם הם שונים זה מזה, עשויים מאותו החומר של המשוררות. איזה סדרן-על פיזר אותנו בעולם והפקיד בידי כל אחד מאתנו ד' אמות שעליהן הוא אחראי פואטית. את תומאס טרנסטרומר למשל טמן בשלגים, את מרי אוליבר בביצה שחורה. אחדים פיזר בערים, אחרים בטבע. וכך אנחנו מסתובבים במערומי השרד שלנו כמו נגיף עשוי ממכשפות עם ראיית אולטרה סגול ושמיעת אף-אם, נועצים ניקוד באותיות כדי שלא יתעופפו מהנייר, צמאים לכל מלת יחס ושותתים מכל מקף. נכון, השירה שלי מפנה לפעמים מבט אירוני לעבר משוררים אחרים, אבל אפילו הארסי שבמבטים חוזר ומתכוון בסופו של דבר גם אלי".

באחרונה התעורר מאבק המשוררים, בין היתר על רקע חוסר תמיכת הממסד. האם הממסד צריך לתמוך במשוררים?

"השאלה הזאת מעוררת בי דברים והיפוכם. התשובה הפשוטה המתבקשת היא בטח! תמלוגים הוגנים, פרס ספיר גם לשירה, תצוגה הולמת של ספרי שירה בחנויות הספרים, יותר שירה במערכת החינוך - כל מה שהועלה באחרונה במאבק המשוררים ביוזמתו של חבר הכנסת אריה ביבי. מצד שני, בקבוצות של משוררים, שהם יצורים אינדיבידואליסטים מטבעם, יש תמיד משהו מלאכותי והחיבור שלהם לממסד טומן בחובו סכנה העלולה להפוך אותם לאסירי תודה או לעסקני שירה מתוסכלים. כל חיי התפרנסתי מעבודה ואני מוצאת שיש אפילו ערך לכתיבה מול קושי, והבקעה אטית מול כוחות סמיכים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ