בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עבודת הכפיים של התרגום

במשך שנים עסק ארנו בר בתרגום יצירותיהם של אחרים. בגיל 84 יוצא לראשונה בעברית ספר פרי עטו, "געגועים לכרם", ובו קורות חייו שמתפתלים מילדות באיטליה ועד כרם בהרי יהודה

2תגובות

המתרגם ארנו בר היה בן 14 כשתירגם לראשונה טקסט - יחד עם אמו הם תירגמו מגרמנית לאיטלקית חוברות הוראות להכשרת צוללנים. במלחמת העולם השנייה נמלטה משפחתו מגרמניה לאיטליה, אביו הועבר למחנה ריכוז ואמו נאבקה על פרנסת המשפחה. מאז אותו תרגום ראשון עסק בר במגוון תחומים: עבד שנים בכרם, היה רועה צאן, מורה ומחנך וגם מוסכניק. בגיל 60 חזר להתמחות במלאכת התרגום. בימים אלה רואה אור ספרו הראשון, "געגועים לכרם" (הוצאת שוקן), המגולל בשפה פשוטה וציורית, גדושה באופטימיות ובשמחת חיים, את סיפור חייו רווי התהפוכות.

בספר נחשף עברך כילד בזמן השואה. מדוע רק עכשיו בחרת לספר על כך?

"מה שדחף אותי לכתיבה היה העידוד שקיבלתי ממלניה מאצוקו, סופרת איטלקייה שאת ספרה 'ויטה' תירגמתי לעברית. תוך כדי עבודת התרגום התהדקו הקשרים בינינו, היא ביקשה לדעת פרטים על דרכי בחיים והציעה לי להעלות את הסיפור שלי על הכתב. כך כתבתי את הגרסה האיטלקית, שיצאה לאור ב-2008. הגרסה העברית הגיעה בגלל ילדי ונכדי. הם בירכו אותי על כתיבת הספר, אך קבלו על כך שהוא כתוב בשפה בלתי מובנת להם. בשבילם כתבתי את סיפורי בעברית".

בניגוד לספרים רבים הפורשים ילדות בצל השואה, כתיבתך שזורה גם ברגעי אושר קטנים ובתחושה הרפתקנית.

"כשכתבתי: 'בשעה שהעולם עלה בלהבות של מלחמה והעתיד היה לוט בערפל סמיך, חוויתי עונה של חסד', לא ביקשתי להציג את השואה בהיבט שונה מזה הקודר המשתקף ממרבית סיפורי הניצולים. תיארתי מה שהרגשתי באותו זמן, והיו לכך גם סיבות אובייקטיביות. חייתי באיטליה, שהיתה אמנם שותפה לגרמניה הנאצית, אך נהגה ביהודים בדרך משלה. במחנה הריכוז שבו נכלא אבי לא הרגו את האסירים ולא הרעיבו אותם. ואני נאלצתי אמנם לעבור לבית ספר יהודי, אבל איש לא מנע ממני לנסוע בתחבורה ציבורית, לשחק בגן העירוני או לבקר בקולנוע. המצב השתנה בספטמבר 1943, כשאיטליה הפכה לשטח כבוש בידי הגרמנים".

הספר מגולל חיים של תמורות. מהו זיכרון החיים החזק ביותר שאתה נושא איתך?

"אני נושא עמי כמה זיכרונות 'חזקים', והם עולים בי מפעם לפעם בעוצמה. כילד - המראה של אבי באזיקים, הניסיון הכושל של בריחה לשווייץ, הגאווה כשהבאתי הביתה משכורת ראשונה. אחר כך סמינר 'החלוץ' באיטליה, הנשיקה הראשונה (מצחיק, לא?), הפגישה הראשונה עם הכרם בחוות ההכשרה, היום הראשון בקיבוץ, הפעם הראשונה שהחזקתי בזרועותי את בתנו הבכורה. ואסיפות סוערות בקיבוץ, והיום שבו עזבנו, ויומי הראשון כשכיר. והספר הראשון שתירגמתי מעברית לאיטלקית ('המאהב' של א"ב יהושע). והנכד הראשון, והנין הראשון. כן, אני עשיר... בזיכרונות".

מדוע בחרת בגיל 60, אחרי 40 שנות חיים בקיבוץ, לעזוב את רגבים ולעבור לעיר?

"אני יודע שזה נראה משונה. אתה כבר סבא לנכדים, והקיבוץ מאפשר לך רמת חיים סבירה. בכל זאת עזבנו, אשתי ואני, ועברנו לבת ים, אחרי שהצעיר בבנינו הלך בעקבות אחיו ואחותו ויצא העירה. הקיבוץ השתנה, ובוודאי גם אנו השתנינו. התחלנו לראות פגמים - סתירה בין האידיאולוגיה לבין טבע האדם - שלא רצינו לראות בעבר, ועתה הזדקרו לעינינו. והיה כאן גם קורטוב של יצר הרפתקנות הטבוע בי: לנסות תמיד דבר חדש. אני חושב שהמפעל הקיבוצי - גם מעבר לתרומתו האדירה ליישוב הארץ ולקביעת גבולותיה - היה ניסיון נועז וראוי להערצה, לברוא ולקיים חברה דמוקרטית ושוויונית באמת".

מבין אינספור העיסוקים שהתנסית בהם, איזה עיסוק אהוב עליך ביותר?

"יותר מכל אני אוהב לעבוד בידיים, ואם אפשר בכרם: לזמור את הגפנים בחורף, לעקוב אחר פלא הלבלוב והפריחה, וכמובן הבציר - עם שחר, כשהטל עדיין נוצץ על האשכולות. בשנים האחרונות, בבית שלנו ביישוב נטף, אנחנו עושים גם יין, לשימוש המשפחה בלבד. אני גם אוהב מאוד להתקין ולתקן דברים בבית ובגינה. אילו יכולתי, הייתי חוזר לשמש שוליה במוסך, או בנגרייה. אבל אני אוהב גם סיפורים, וכשאני מצליח לתרגם סיפור טוב, אני מרגיש כאילו כתבתי אותו בעצמי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו