בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרלמנט הילדים

תמי שם-טוב כתבה ספר לבני נוער על בית היתומים המיוחד של יאנוש קורצ'אק שפעל 30 שנה, ובו לילדים היו זכויות של ממש

תגובות

"קורצ'אק היה הומניסט ענק, מהפכן בגישתו וביחסו לילד, איש שבאמת הבין ואהב ילדים והפך את חייהם לטובים יותר", אומרת סופרת הילדים והנוער, תמי שם-טוב. בספרה החדש, "אני לא גנב" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן), מגיע יאנק וולף לבית היתומים שהקים רופא הילדים והסופר יאנוש קורצ'אק בעיר ורשה שבפולין. בית היתומים מנוהל על ידי ילדים, יש בו בית משפט, עיתון, הצגות, קייטנות קיץ ואולימפיאדה. "אני לא גנב" פותח לקורא הצעיר צוהר להגותו ולתפישת עולמו של קורצ'אק, ומתאר את המתרחש בבית שברחוב קרוכמאלנה 92, שנחשב בעיני דייריו גן עדן לילדים.

 

מה משך אותך לכתוב ספר לבני נוער על יאנוש קורצ'אק?

"כשהתחלתי לקרוא על יאנוש קורצ'אק נדהמתי לגלות כמה מעט אני יודעת עליו. ידעתי כיצד מת, ועל ספרי הילדים שלו, וגם על כך שניהל בית יתומים. אבל לא ידעתי שבית היתומים פעל במשך 30 שנה, שנוהל על ידי החניכים, שהיו בו עיתון, בית דין של ילדים, חוקה הומאנית שכולם, כולל קורצ'אק, היו כפופים לה. שהיו בו קייטנות בנות חודשיים בכפר, משאלים, הצבעות, חיי תרבות. וזה התקיים בימים שבהם בתי יתומים התנהלו כמו מוסדות לעבריינים צעירים. לא ידעתי שמאות ילדים מבתים עניים וממשפחות שבורות קיבלו בו אהבה, חינוך והזדמנות אמיתית לחיים טובים. רציתי לכתוב רומן לילדים שיחיה את המוסד החד-פעמי הזה".

 

איך שיחזרת את היומיום בבית היתומים?

"קראתי הרבה: את הכתבים של קורצ'אק, ספרי עדויות של חניכים ומחנכים, ספרי פדגוגיה, ביוגרפיות וספרות שנכתבה בשנות ה-30 בוורשה; ונפגשתי עם שניים משלושת החניכים האחרונים שלו, יצחק בלפר ושלמה נדל. החניכים האלה ניצלו כי סיימו את השהות בבית היתומים לפני שהמלחמה פרצה. הם סיפרו לי על ילדותם, על המקום שבו גדלו ועל היחסים שלהם עם קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה, שניהלה אתו את הבית במשך 30 שנה. הסיפורים שלהם נתנו לי השראה ועזרו לי לבנות עלילה דמיונית שקרובה לחיים שבאמת התנהלו שם".

 

מדוע בחרת לסיים את הספר כחודשיים לפני המלחמה ולהימנע משרטוט מותו של קורצ'אק?

"הספר נגמר כשהגיבור, יאנק, בעידודו של קורצ'אק, מחליט להשתמש בסרטיפיקט שאחותו השיגה לו ולהגר לפלשתינה. זה סוף אופטימי, ההפך הגמור מסופם של 200 החניכים האחרונים של בית היתומים, ושל 4,000 היתומים ממוסדות אחרים בגטו ורשה. למעשה, סיימתי את הספר בצורה כזו לא רק בגלל שרציתי להציל - בשבילי ובשביל הקוראים הצעירים - את חייו של הגיבור הדמיוני של הספר, אלא כי רציתי לנתק, לפחות בספר אחד, את הקישור האוטומטי בין קורצ'אק לשואה, ולשים את הדגש על מפעל חייו האדיר. אני חושבת שלא הוגן כלפי העשייה העצומה שלו והבחירות שלקח במשך כל חייו שיזכרו לו רק את הבחירה האחרונה".

 

היה לך חשש שהספר יתויג כספר שואה?

"כשמזכירים את קורצ'אק או את יתומיו מיד חושבים על השואה. אין דרך להימנע מזה. אבל אני לא רוצה שהספר יתויג כספר שואה, כי הוא לא מתעסק בבית היתומים בשנים האיומות שלאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית. הוא מתאר - דרך העלילה - איך התנהלו החיים בבית יתומים יחיד במינו".

 

האם השינוי שעובר גיבור הספר, יאנק, הוא ביטוי לתפישה החינוכית של קורצ'אק?

"לא חשבתי על זה תוך כדי כתיבה, אבל כנראה שהתשובה חיובית. קורצ'אק האמין שילד זכאי לתנאים הוגנים כדי להיות הוגן, והוא גם ידע לזהות כישורים אצל ילדים ולטפח אותם. וזה מה שקורה לגיבור הספר: הוא נכנס למוסד כילד שאיבד את האמון בבני אדם, גנב כועס, שגנבו לו את חלום חייו ואת ייעודו. דרך המפגש עם חברת הילדים במוסד, שמתנהלת על פי ערכים של סולידריות ודמוקרטיה, ודרך המפגש שלו עם קורצ'אק הוא עובר תהליך שבסופו הוא משתקם ומזדקף, רואה את הזולת, הופך לחלק מהחברה, מוצא ייעוד אחר בחיים - הוא הופך לעיתונאי בעיתון הארצי שקורצ'אק ייסד - ואפילו מצליח לסלוח".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו