תגובה

חיה השירה, חיה

שמעון זנדבנק מגיב לביקורת של שמעון בוזגלו

שמעון זנדבנק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמעון זנדבנק

אי־אפשר שלא להגיב בכעס על רשימתו המרושעת של שמעון בוזגלו על ספר תרגומיו של עמינדב דיקמן "הצלב והורד" ("מתה השירה, מתה", ספרים, 7.4.17). אני אומר מרושעת משום שאין בה פתיחות אלא רק עוינות. מחשבה פתוחה היתה אומרת לבוזגלו שיש בתחום התרגום שתי שיטות, ושהוא עצמו נציג מובהק וקיצוני של אחת מהן. לשיטתו, תרגום מבקש לשחזר את תגובתו של קהל הקוראים בזמנה של היצירה המקורית, בין שנכתבה כיום ובין שנכתבה, כמו ה"כרמינה בורנה", במאה ה–13. ברור שאם מדובר במאה ה–13 אין כל דרך לשחזר את תגובת הקורא דאז, אלא להחליט שהשיר היה כנראה חוויה לאותו קורא, ומכאן שעלי לנסות ולעורר חוויה גם בקורא העכשווי, כלומר לכתוב בלשונו־שלו. לשיטה זו קוראים "קבילות" (acceptability), והיא מקובלת על בוזגלו, מקובלת עליו כל כך שאנקריאון שלו, המשורר היווני הקדום, אומר "תביא" ו"בא לי" ואבי האלים הוא "ראיס". טוב ויפה, אלא שיש בעולם שיטה שנייה, ולפיה היוונית והרומית העתיקה אינן מתקבלות כלל וכלל על אזנו של הקורא העכשווי, וממילא אין תפקידו של תרגום להיות "קביל" לאוזן המודרנית, אלא מרוחק מאותה אוזן ו"אדקוואטי" ונאמן למקור. וזו דרכו של דיקמן, השומר על כל תו ותג של חרוז ומשקל ותבנית תחבירית, במטרה להיות כמה שאפשר נאמן למקור ולסממניו. לדעתי — גם אם אני עצמי נוטה לצד ה"קבילות", או לפחות לפשרה בין שתי השיטות — אין לפטור בגסות את הדרך הזאת בתרגום בלי להזכיר שהיא קיימת מעבר למה שבוזגלו קורא "תרגול תרגום בכיתה לצורך לימוד השפה". לפטור את הדרך הזאת כאילו היתה מלחמת חורמה נגד הבהירות והתוכן, שעה שחוסר הבהירות שלה נובע ממאבק כן, ולעתים נואש, לשמור על התוכן במסגרת הצורה המקורית — יש בזה משום אטימות שחצנית.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ