תגובה |

למרות הלשון הבוטה של יהודה ויזן, יש לתת את הדעת על טיעוניו

מאחורי ההשתלחויות האישיות בביקורתו של יהודה ויזן על ספרו של מיכאל גלוזמן עומדים שאלות מוקשות והרהורים ענייניים על גבולות הפרשנות

עמר ארד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמר ארד

יהודה ויזן מכה שנית, ועולם הספרות העברית כמרקחה ("מיכאל גלוזמן מתעקש לנתח שירה בעזרת שבלונות אבחוניות", "ספרים", 2.11). הפעם לא חטף את האש תחום אקדמי שלם (ויזן, "כל מה שרע בחוגים לספרות באוניברסיטאות", "ספרים", 27.7.2017), אלא מרצה אחד. זהו פרופ' מיכאל גלוזמן, שהוציא לא מכבר את ספרו "שירת הטבועים". המבקר הנועז (ויש שיאמרו עז המצח) כבר עשה לו שם של מי שאוהב להשתין מהמקפצה ובתוך כך לקלוע בכמה מראשיהם של גדולי החוקרים של הספרות העברית בזמן הזה. בסדר, שיבושם לו. ולמה לא בעצם: אל הבריכה הוא ממילא לא מתכוון להיכנס, ובמידה לא מעטה של צדק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ