תגובה | לבו של המבקר נאטם ועינו נעצמה

בביקורת על ספרי החמיץ גלעד מלצר את מלאכת האיסוף של חומרים על המחלקה לצילום בבצלאל ואת הציר ההיסטורי המשמעותי שביקשתי לנסח דרכה

נועה צדקה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נועה צדקה

נעצבתי למקרא הביקורת של גלעד מלצר על ספרי "האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא — כרוניקה של מחלקה לצילום" ("ספרים", 29.3). נעצבתי כי מלצר לא באמת קרא את ספרי, אלא את מה שספרי היה אמור להיות בעיניו, במוחו, בתודעתו ובפרקטיקת העבודה שלו־עצמו.

בתחילת הביקורת הוא בא בטרוניה על כך שכותרת הספר חריגה באורכה (בלי כל התייחסות לכך שהכותרת היא ציטוט מספרו של בוריס שץ "על אמנות, אמנים ומבקריהם", על מלאכת הפוטוגרפיה, שהתגלה ומובא כאן לראשונה; הוצאת בני בצלאל, 1924). בהמשך הוא קובל על כך שעמודי התודות ארוכים מדי, שבקושי צלח אותם, ומבקר את צלילותי האטימולוגיות וממצאי הארכיוניים, שאת חלקם מצא טרחניים וסתומים. אבל בעיקר הוא מביע אי שביעות רצון מכך שאיני נוקטת עמדה ברורה, איני מציעה מתודולוגיה ממוקדת, מנומקת, עקבית וסדורה ביחס לממצאים ואיני פסקנית מספיק או "מציעה עמדה פרשנית בנוגע למשמעויות הפוליטיות, פדגוגיות, אסתטיות, תרבותיות, פרסונליות, היסטוריוגרפיות או ארט־היסטוריות". בנוסף, על הדרך, הוא מציע לי אופציות מתודולוגיות אחרות, כמו למקם את קורות המחלקה לצילום ביחס לתולדות הצילום בפלשתינה־ארץ ישראל וביחס למוסדות אחרים ללימודי אמנות ואומנות ותוהה מדוע איני כותבת על צלמים ארמנים. בקיצור, המבקר מבקש ממני להיות כמוהו, סוג של גלעד מלצר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ