בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים

תגובות

קצה הקרחון

שני מאמרים מקיפים הוקדשו לניתוח בלשני וסמיוטי של ספרי לימוד, זה של אריה קיזל, "גדעון סער יכול להירגע", וזה של נורית פלד-אלחנן, "נחשו מי אשמים במצב" ("הארץ, ספרים", 29.8). לביקורתם על הגישה האתנוצנטרית, הלאומנית, החד-צדדית והמדירה אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה, וכפי שניסח זאת אריק הובסבאום: "ההיסטוריה והגיאוגרפיה שנכתבו בחצר פוליטית מסוימת בוחרות בנראטיב המתאים להן", או בניסוחו של ברוך שפינוזה: "אנשים מעלים בכתבי ההיסטוריה והגיאוגרפיה יותר את דעותיהם מאשר את האירועים וההתפתחויות הממשיים".

שני המאמרים נכתבו כנראה לקראת פתיחת שנת הלימודים והדגשת הדומיננטיות של ספרי הלימוד במערכת החינוך, למרות העידן הדיגיטלי ושמא בשל פיטוריו של המפמ"ר על לימודי האזרחות, אדר כהן, ופסילתם של ספרי לימוד בהיסטוריה ואזרחות ("עולם של תמורות" ב-2001, "בונים מדינה במזה"ת" ב-2009, ו"יוצאים לדרך אזרחית" ב-2012) וקידוש ספר הלימוד של אברהם דיסקין "משטר ופוליטיקה בישראל: יסודות האזרחות" 2012, כשהאחרון דוגל ב"מהותי" וב"מייצג המרכזי", ובמלים אחרות פוסל מראש נראטיבים אחרים וכך צורב את דעתם ואמונתם של תלמידינו ומורינו לחשיבה חד-ממדית, בניגוד לעקרונות הפלוריאליזם והחשיבה הרב-סעיפית.

ירון קמינסקי

בבדיקת ספרי הלימוד נגלה עיוותים, סילופים, מחיקות והדרות אין ספור. באטלסים המלווים את תלמידינו ביסודי ובעל-יסודי נמחקו מרבית היישובים הערביים שהיו על כנם עד 1948-1950, בעוד שאתרים יהודיים מלפני אלפיים שנה מופיעים כאתרי מורשת, היסטוריה וקדושה (כך ב"אטלס כרטא" וב"אטלס ברוור"); בתי קברות מוסלמיים ומסגדים רבים אינם בנמצא במפות; ערים, עיירות וכפרים בשטחים הכבושים לא ממופים ואין נתונים רבים ומגוונים לגבי הפלסטינים החיים שם; הגבול המזרחי ("הקו הירוק") נמחק ממרבית מפות האטלס ומפות הקיר, וכך מעצבים את דמות המדינה במשך עשרות שנים. התלמיד וגם מוריו לא יודעים להבחין בין מושגי מדינת ישראל וארץ ישראל.

הערבים מוצגים בספרי הלימוד לרוב באורח שלילי, כנחשלים, כאויבים; זיקתם לקרקע, לנופי הארץ ולהיסטוריה תמיד קלושה; זכויותיהם האזרחיות מובטחות על פי "מגילת העצמאות", אך ללא זכויות לאומיות, ללא תוכניות מתאר ופיתוח וללא זכויות בעלות על ארצם. לכל אלה אפשר להוסיף את הסטריאוטיפ הערבי כפי שמצטייר ב"ספרות היפה" המשלימה את ספרי הלימוד, כפי שבאה לידי ביטוי בספרי "חסמב"ה" של יגאל מוסינזון, בספריהם של אבנר כרמלי, גלילה רון-פדר-עמית ואחרים.

דן יהב

תל אביב-יפו

בזכות משרד החינוך

צפריר רינת ברשימתו על ספרו של עזריה אלון "לא עוצר בירוק" ("הארץ, ספרים", 15.8) כותב על אנשי החברה להגנת הטבע כי "הממסד התייחס אל אנשיה בזלזול". היות שהממסד כולל את משרד החינוך, אין הצדקה למשפט זה.

בזכותו של עזריה אלון היתה תדמיתה של החברה כחברה המשלבת הגנת טבע והכרת הארץ. כבר בשנותיה הראשונות נודעו פקחיה באזורים השונים כבקיאים בהכרת אזורם וכנכונים להדריך בו. מתוך כך נוצרו קשרים עם מורים ומדריכי נוער. במהלך סיוע החברה לתנועות הנוער בהכנת מסעות מדבר יהודה נולד רעיון שלפיו יכולה אכסניית הנוער עין גדי לפעול כ"מרכז שדה", דומה לכאלה שפעלו באכסניות נוער בחו"ל.

אמוץ זהבי העלה רעיון זה בכנס בינלאומי בנושא ואהרון ידלין, אז סגן שר החינוך שנכח בכנס, הודיע שמשרדו ייתן חסות לבתי ספר שדה ויקים לשם כך יחידה לידיעת הארץ. תפקידי היחידה כללו, בצד פיקוח על בתי ספר שדה, סיוע לכלל טיולי מערכת החינוך, טיולים שנועדו להכרת הארץ ובכללה הכרת הסביבה הקרובה לכל בית ספר. לאחר הקמת היחידה, במהלך 30 השנים הבאות, הוקמו כל בתי ספר שדה המרחביים והעירוניים, וגם לשכות תיאום וייעוץ לטיולי בתי ספר. יועצי הטיול היו עובדי חברה שפעלו בבתי ספר, קיימו השתלמויות מורים ויצרו כלי עזר כתובים. ידוע בהם הירחון "כאן-כאן", שהתמיד עד לכ-200 גיליונות.

בשנים אלה הוקמו, יחד עם הקרן הקיימת, מרכזי שדה ומחנות נוער, בוצע מדי שנה "שבוע שמירת הטבע", יצאו לאור מאות הצעות לפעילויות קצרות בסביבה הקרובה, ועוד. ספק רב אם בלא עזרת הממסד (משרד החינוך) יכולה היתה החברה להגיע להישג כזה.

הפעילות המקומית עם בתי ספר לא בלטה לעין, והפסקתה עברה כמעט ללא תגובה גם מפני שהחברה התמקדה בינתיים בנושאי שמירת טבע וחינוך סביבתי, ובתי הספר מוקדו לסטנדרטים ארציים ובינלאומיים שאינם נוגעים בסביבת החיים הממשית של התלמידים. מצב טיולי בתי הספר ראוי תשומת לב. "ייבוש" הטיולים הקצרים דומה לייבוש החולה. כמוהו יובן נזקו בעתיד.

אורי בן ישראל

רחובות

מהפך מחשבתי

השופט לנדוי, שניווט את משפט אייכמן לכיוון משפט פלילי, והתובע גדעון האוזנר, שכיוון למשפט היסטורי, הגיעו בסופו של דבר לאיזון ראוי ("הארץ, ספרים", 8.8). הייתי בזמן המשפט בצרפת, עד לתהודה העצומה שלו בעיתונות ובתקשורת הצרפתיים. האוזנר, בשפתו היבשושית, איפשר לעדויות הניצולים מן התופת הנאצית ליצור את הדרמה, ואולי לראשונה בישראל לתת דרור לרגשותיהם שדוכאו עד אז.

בציבור הישראלי הביא משפט אייכמן למהפך בראיית השואה. עד שנות ה-60 התבססה ההתייחסות הרשמית והכללית על תחושת ניכור מאותם המונים שהלכו אל מותם "כצאן לטבח", על האדרת גבורתם של המעטים שמרדו בגטאות וביערות ועל יחס חשדני כלפי הניצולים כשברקע התהייה האם לא ניצלו בדרכים "לא כשרות", אולי על ידי שיתוף פעולה עם הגרמנים. השופט לנדוי נתן במה לניצולים תוך הבנה שלשרוד בתופת זו היה אף הוא מעשה גבורה יומיומי, בעיקר אם לווה בשמירת צלם אנוש. סוף-סוף הובן בארץ, שמייצגי השואה הם אותם מיליוני יהודים, נשים, גברים, זקנים וטף, שנרצחו על ידי מכונת השמדה מדינתית תוך תהליכי הטעיה מתוחכמים. מי שחש בושה על העדר התנגדות צבאית, שייזכר בגורלם של כשלושה מיליון חיילים סובייטים, גברים מאומנים, שנרצחו אף הם ללא יכולת התנגדות. בשנות ה-50, בין "צברים" גאים בהישגיהם במלחמת העצמאות, היה מקובל לכנות את העולים מהמחנות "סבונים", זכר לסיפור על ייצור סבון גרמני משומן אדם. אחרי משפט אייכמן "ירד האסימון" לישראלים הוותיקים והמושג הזה נעלם מהשפה.

הדו שיח בין הגישה המשפטנית של לנדוי לבין הגישה הדרמטית של האוזר הפך את משפט אייכמן לאבן דרך היסטורית בהבנת השואה בעולם ובישראל.

ישראל שטיין

תל אביב

העיר הפנימית

במדור "תגובות ומכתבים" ("הארץ, ספרים", 1.8) מצטט אהרן פאפו משפט של הסופר הנודע ארנסט המינגוויי: "אם חיית בפאריס בנעוריך - היא תישאר עמך כל ימי חייך". ודומה שנעלמו מן הכותב הנכבד שורות נפלאות של המשורר קונסטנדינוס קוואפיס: "אתה אומר: אלך לארץ אחרת, אלך לים אחר/ אמצא לי עיר אחרת יותר יפה מזאת/ לכישלון מועד כאן כל שארצה לעשות/ (...) אין ספינה בשבילך, דרך מכאן תחפש אך שווא/ כי כשכילית את ימיך כאן ועכשיו/ בפינה נידחת זו, כילית אותם על פני כל האדמה" ("עיר", בתוך "כל השירים", תירגם: יורם ברונובסקי, עמ' 43-44).

נתנאל ליפשיץ

חיפה

* במדור מכתבים ותגובות של מוסף ספרים מן ה-1.8 התפרסמה תגובתה של שרה שוב. הכותבת מתגוררת במושב גניעם, ולא כפי שנכתב.

* שמו של הרומן מאת אריאלה בהלול-דימנד, שיראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77, הוא "דויד ובת-דודו" ולא כפי שנכתב ("הארץ, ספרים", 5.9).

תגובה

יש גם דברים חיוביים

בתגובה למאמר של נורית פלד-אלחנן, "נחשו מי אשמים במצב" ("הארץ, ספרים", 29.8). מאמרה של נורית פלד-אלחנן על ספרי הלימוד להיסטוריה וגיאוגרפיה בישראל, המייצג את מחקרה בנושא, חוטא לעבודה מדעית ראויה. כמי שעסק רבות בנושא ואף ערך מחקר מקיף על ספרי הלימוד בישראל מאז 1948, אני יכול להעיד בוודאות כי מחקרה אינו מציג את הסוגיה הנחקרת - דמות הערבי והסכסוך בספרי הלימוד - בצורה מהימנה. חוץ מכותב שורות אלה, חוקרים נוספים, כגון פרופ' דניאל ברטל, ד"ר רות פירר, ד"ר ארנון גרוס, יעל טף-סקר ואחרים, פירסמו מחקרים בנושא הסותרים לחלוטין את מסקנותיה של פלד-אלחנן. עבודתה גם נשענת על מספר קטן יחסית של ספרי לימוד בהשוואה למחקרים אחרים, שכיסו קורפוס שלם של ספרי לימוד. קיימים גם הבדלים משמעותיים בדרך הצגת האחר בין בתי הספר הממלכתיים, הממלכתיים-דתיים והאורתודוקסיים, ולכן כל הכללה בנוגע למערכת החינוך, כפי שעושה פלד-אלחנן, היא מעיקרה שגויה. זאת ועוד, יש הבדלים בין ספרי הלימוד ולא כולם עשויים מקשה אחת, אף שהם מספרים אותו סיפור היסטורי (בין שני הקצוות ניתן למצוא את אייל נווה ויעל ורד מצד אחד, ואת ספריהם של משה בר-הלל ושולה ענבר מצד שני).

ראוי להדגיש, כי מחקר ספרי לימוד הוא תחום בעייתי, משום שהוא נשען במידה רבה על הפרשנות של קורא הטקסט. זו הסיבה לכך שארגון אונסק"ו ומכוני מחקר העוסקים בחקר ספרי לימוד קבעו קריטריונים מדעיים ככל האפשר לניתוח ספרי הלימוד. בניגוד לשיטות המקובלות בתחום, שיטת המחקר הסמיוטית-בלשנית של פלד-אלחנן מאפשרת לה לברור משפטים, מלים ותמונות כרצונה מתוך הטקסט, תוך כדי ניתוקו מתוך הקונטקסט ההיסטורי, וכך לפרש את הטקסט בצורה העולה בקנה אחד עם עמדותיה הפוליטיות.

כמובן שספרי הלימוד הנוכחיים אינם חסרי הטיות ופגמים. אולם, וזאת מחקרה של פלד-אלחנן אינו מראה, ספרי הלימוד להיסטוריה וגיאוגרפיה עברו שינויים גדולים מאז ספרי הדור הראשון שאיפיינו את מערכת החינוך מאז הקמת המדינה ועד מחצית שנות ה-70. הטיות, טעויות והתעלמויות שאיפיינו את דמות הערבי נעלמו במידה רבה ומידע חדש, כפי שבא לידי ביטוי במחקריהם של ההיסטוריונים החדשים (בני מוריס ואחרים) הוכנסו לספרי הלימוד.

מרבית השינויים החיוביים שהתחוללו בספרי הלימוד בדור השלישי של שנות ה-90 הם תולדה של הסכמי אוסלו והסכמי השלום עם מצרים וירדן. ניכר כי "רוח התקופה" השפיעה על כותבי ספרי הלימוד ועל מערכת החינוך. יש יסוד סביר להניח כי האינתיפאדה הפלסטינית והקיפאון המדיני הביאו גם להקפאת המגמה החיובית שהסתמנה בספרי הלימוד. קריאת מאמרה של פלד-אלחנן יוצרת את התמונה שמדובר בספרי לימוד מוטים במיוחד.

כאמור, אף שיש מקום להכניס שיפורים נוספים בספרי הלימוד, ואף כי המגמות שהתגלו במערכת החינוך בשנים האחרונות צריכות להדאיג את אזרחי המדינה, אין מקום להצגת תמונה כה שחורה של ספרי הלימוד. עם זאת, סביר להניח כי שיפורים נוספים לא יוכנסו כל עוד נמשך הסכסוך וכל עוד לא חל שינוי מקביל בנראטיב המסופר בספרי הלימוד הערביים.

הפרופ' אלי פודה

החוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון, האוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו