בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היסטוריה סלקטיבית

בתגובה לרשימתו של עקיבא אלדר, "לסלק כל איום של שלום" ‏("הארץ, ספרים", 25.9‏)

5תגובות

הד"ר יגאל קיפניס ניסה לכתוב בספרו "1973: הדרך למלחמה" את ההיסטוריה החדשה של האירועים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. הוא הצליח לעשות זאת ביחס למאמצי גולדה מאיר להכשיל את יוזמת השלום המצרית של פברואר 1973, מה שהפך את המלחמה למלחמת ברירה מיותרת.

קיפניס מתאר היטב את ההתנהלות, בעיקר במרובע היחסים שבין הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון, היועץ לביטחון לאומי ‏(ומספטמבר 1973 גם שר החוץ‏) הנרי קיסינג'ר, ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, ושר הביטחון משה דיין, ביחס לשלוש נקודות חשובות: יוזמת סאדאת להסדר כולל מראשית 1973, ניסיונות קיסינג'ר לנצלה כדי לקדם תהליך מדיני לאחר הבחירות שנועדו להתקיים בישראל בסוף אוקטובר 1973 ומאמציה הבלתי נלאים של ראש הממשלה לטרפד תהליך כזה. כאן הוא עושה שימוש טוב במסמכים המקוריים שמצא בארכיונים האמריקאיים ובגנזך המדינה, וכאן גם תרומתו העיקרית. עקיבא אלדר בביקורתו התמקד, ובצדק, בסוגיה זו.

אבל, הספר עוסק בסוגיות רבות אחרות, ובהן הוא נכשל. לאורך רוב ספרו הוא מתגלה כחוקר שאינו מכיר את העובדות, עושה שימוש סלקטיבי במטען העדויות הזמין ומפרש את אירועי התקופה דרך פריזמה צרה שמתעלמת מכל פרשנות אחרת. זה חבל, כי הספר הזה, בעיקר בשל הדי התקשורת שזכה להם, עלול להפוך לאבן נגף בלימוד התהליך שהוביל את ישראל למלחמה הקשה. חשוב לדון גם בהן.

תרומתו המקורית של קיפניס לחשיפת הסיפור היא בראש ובראשונה תיאור מגעיו של קיסינג'ר עם חאפז איסמאעיל, שליחו של סאדאת לשיחות השלום, והדרך שבה העדיפו מאיר ודיין לטפל בבחירה בין מלחמה להסדר מדיני בדיון הדרמטי שהתקיים ב"מטבח של גולדה" ב–18 באפריל 1973 - והיא אינה רבה. את פרוטוקול הדיון ב"מטבח" חשף לראשונה הסופר חנוך ברטוב במאמר שפירסם בסוף 1990, ואחר כך במהדורה השנייה של ספרו על רמטכ"ל המלחמה, דוד אלעזר. הפרוטוקול הזה ודיוני קיסינג'ר־איסמאעיל תוארו בהרחבה גם בעבודות אחרות. אבל מכיוון שקיפניס לא מעגן את יוזמת סאדאת בקונטקסט רחב יותר של התהליך המדיני בשנים 1967–1973, ולא מציב את עבודתו במסגרת הקורפוס המחקרי הקיים, הוא יוצר את הרושם שלפני פברואר 1973 לא אירע דבר, ולפני שפירסם את עבודתו לא נחקר דבר.

זו אינה הבעיה היחידה בחלק הזה, שהוא החלק הטוב יחסית בספר. קיפניס מתעלם כמעט לחלוטין מעדויות מפקד הצבא המצרי הבכיר, מוחמד אל־גמאסי וסאדאת, ולפיהן המצרים התאכזבו מרה ממפגשי איסמאעיל־קיסינג'ר והסיקו כי אין מוצא אלא מלחמה. הוא גם מנסה ליצור את הרושם כי היוזמה שהוביל קיסינג'ר, על בסיס ההצעה המצרית, היתה עניין מעשי מאוד, וכי דיין סבר שמיד לאחר הבחירות בישראל תפתח ארצות הברית במאמץ ממשי לגיבוש הסכם - שיתבסס על הכרה ישראלית בריבונות מצרים על סיני בתמורה להסכמה מצרית להשארת נוכחות צבאית ישראלית בחלק מהשטח. מהממצאים שהוא מביא קשה להסיק שהסדר כזה אכן עמד מעבר לפינה.

הטיפול שמצרים זוכה לו בספר מוזר לטעמי. קיפניס גורס למשל כי בראש סדר העדיפויות של סאדאת עמדה ההסתפחות למחנה האמריקאי, מה שהיה אמור לאפשר את פיתוחה של מצרים. שלום עם ישראל היה אמצעי להשיג זאת, והשבת סיני היתה האמצעי למיתון ההתנגדות הפנימית והבטחת שלטונו. המצרים גורסים כי מה שעמד בראש מעייניהם בשנים 1967–1973 היה החזרת סיני והשבת הכבוד. יכול להיות שהם לא מבינים. תיאור הישיבה ב–24 באוקטובר 1972, שבה הודיע סאדאת לצמרת הצבאית על כוונתו לצאת למלחמה עד סוף השנה, שבעקבותיה פיטר את שר המלחמה וכחצי ממפקדי הצבא, מכיוון שגרסו כי לא יוכלו למלא את דרישתו, זוכה לאזכור שמונה שורות. זה מחזק אמנם את טענת קיפניס שסאדאת החליט לצאת למלחמה רק ביוני, לאחר פסגת ניקסון־ברז'נייב בסן קלמנטה, אבל חוטא לדרך שבה מתארים המצרים עצמם את דרכם למלחמה.

השימוש הסלקטיבי בהיסטוריוגרפיה המצרית מביא אותו למסקנות תמוהות, כשהוא מכנה "התרעות סרק" את כל ההתרעות שהגיעו ממקורות שונים בנוגע לחידוש ההכנות למלחמה בסוף 1972 ואביב 1973. לגרסתו, המצרים לא התכוונו לפתוח במלחמה במועדים אלה. מעדויותיהם של סאדאת, רמטכ"ל המלחמה המצרי, שאזלי, מחליפו, גמאסי, ונשיא סוריה, אסד, עולה שהם כן התכוונו לפתוח במלחמה.

אשר לצד הישראלי: קיפניס, כאמור, כבר עשה עבודה חשובה ומעניינת בכל מה שקשור לתכתובות בין מאיר לדיין ובינה לבין השגריר בוואשינגטון, יצחק רבין, ואחר כך שמחה דיניץ, שהחליף אותו. אבל על בסיס החומר שבידיו הוא מגיע למסקנות מרחיקות לכת אך חסרות בסיס עובדתי. מסקנה אחת כזו נוגעת להתחייבות הישראלית לארצות הברית להימנע ממכת מנע, או אפילו מגיוס מילואים. קיפניס מסתמך על דברים שאמר קיסינג'ר לשגריר רבין בסוף 1971, שלפיהם במקרה של התלקחות עדיף שישראל תחכה "יותר משעתיים" לפני שתגיב ‏(עמ' 61‏). למרבה הצער, אין מראה מקום לציטוט זה. מכאן הוא מגיע למסקנה, שישראל התחייבה להימנע לא רק ממכת מנע, אלא גם מגיוס מילואים. זה לא מונע ממנו לצטט את הוראות דיין למטכ"ל מ–21 במאי, ולפיהן על צה"ל "לתכנן ולהכין גם מכה מקדימה או תקיפה מקדימה שלנו במסגרת חידוש המלחמה שלהם" ‏(עמ' 122‏).
מכאן עולות שתי אפשרויות: או שדיין רימה את אנשי הצבא כשאמר להם להכין מכת מנע שאותה לא התכוון לאשר ממילא, או שאין בסיס לתזה שבנה קיפניס על סמך כמה מלים שאמר קיסינג'ר שנתיים קודם לכן. אני נוטה לאפשרות השנייה, ודאי שבעניין גיוס המילואים. לאמריקאים היה אינטרס מובהק ‏(כפי שגם קיפניס מראה‏) שישראל תכה את ארצות ערב שוק על ירך אם יפתחו באש. כבילת ידיה על ידי איסור גיוס מילואים לקראת מלחמה היתה על כן מהלך שעמד בניגוד לאינטרס האמריקאי. התחייבות כזו עמדה גם בניגוד לעקרונות היסוד של דוקטרינת הביטחון הישראלית. ובכלל, היעלה על הדעת שראש הממשלה ושר הביטחון ייקחו על עצמם התחייבות שלא לגייס מילואים לקראת מלחמה והרמטכ"ל אפילו לא יידע על כך?

קיפניס גם בונה תזה שלפיה דיין העריך שמצרים לא תפתח במלחמה, מכיוון שסאדאת ידע שפני קיסינג'ר למשא ומתן מיד אחרי הבחירות בישראל. התזה הזאת עומדת על כרעי תרנגולת, במיוחד מכיוון שאין סימן שסאדאת או דיין חשבו כך. ההסבר המקובל, שלפיו דיין השתכנע בקיץ 1973 שמצרים אינה רואה עצמה מסוגלת לצאת למלחמה, ושבעניין זה צדק אמ"ן, מבוסס הרבה יותר הן בעדויות והן בדברי דיין עצמו. לטענת קיפניס, דיין וגולדה גם האמינו, שאם המצרים יחליטו בכל זאת לצאת למלחמה הם יקבלו מאשרף מרואן, יועצו הקרוב של סאדאת וסוכן המוסד, "התרעה של לפחות 48 שעות, שתאפשר מהלך דיפלומטי".

לא ברור על מה קיפניס מסתמך. הבטחה כזו מעולם לא ניתנה והרעיון שאפשר להניע מהלך דיפלומטי בכמה שעות הוא מגוחך. אבל הספקולציה הזאת מספיקה לו לקבוע כי "זו היתה 'הקונצפציה המדינית' של דיין. הוא לא טרח לנסח אותה, אבל התנהל על פיה. הוא דבק בה עד לרגע פתיחת המלחמה" ‏(עמ' 169‏).

כאן מתרומם מגדל הקלפים של קיפניס לגובה של קומה אחת נוספת: מכיוון שדיין החזיק בקונצפציה מדינית מוטעית, להתרעה המודיעינית היה תפקיד משני בכישלון שהוביל את ישראל למלחמה בלתי מוכנה. בכך ממוטט קיפניס, ללא כל תיעוד, את התזה המרכזית של ועדת אגרנט ושל כמעט כל חוקרי המלחמה שבאו אחריה, שלפיה שורש הכישלונות הצבאיים בראשית המלחמה היה נעוץ בכשל המודיעיני. לא פלא שראש אמ"ן אז, אלי זעירא, אימץ בראיון לערוץ 1, מ–26 בספטמבר 2012, את הרעיון הזה, ואליו הוסיף טיעון אחר של קיפניס, שלפיו הוא לא היה שותף לסוד הכמוס של יוזמת סאדאת והמגעים עם קיסינג'ר ולכן לא הבין שהמלחמה ממש בפתח.

על כך ראוי לומר שלושה דברים: ראשית, בניגוד לטענת קיפניס ‏(עמ' 95‏), הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא וראש המוסד צבי זמיר נכחו לאורך כל הדיון ב–18 באפריל, שבו דובר ביוזמת השלום המצרית. הדבר עולה גם מכך שפרוטוקול הישיבה נמצא בארכיון הרמטכ"ל ‏(שם איתר אותו חנוך ברטוב‏), גם מהערה שהשמיע זמיר לקראת סוף הישיבה, וגם מעדותו של זמיר עצמו. שנית, באותה ישיבה הבטיח זעירא לגולדה מתן התרעה של כמה ימים מראש על כוונה מצרית לפתוח במלחמה כוללת על סמך סימנים מעידים להכנות צבאיות לצליחת התעלה. עיגון ההתרעה בצפי לתהליך מדיני לא היה שם. ושלישית: אם דיין סבר, כפי שטוען קיפניס, שבגלל התהליך המדיני שבפתח סאדאת לא ייצא למלחמה, איזו סיבה היתה לכך שזעירא יחשוב אחרת? מידע כזה היה מחזק את אמונתו בכך שהמלחמה אינה בשער, ולא להפך.

חשוב להראות את הפירכות בספרו של קיפניס, שכן הספר הזה, שבבסיסו עומדת תזה מבוססת על אחריות ישראל לפרוץ המלחמה, נמצא בדרכו להפוך לנראטיב המרכזי לקראת שנת ה–40 למלחמה. אבל המקום צר ולכן אסתפק רק בעוד שתי פרשות שזוכות לטיפול לקוי. האחת נוגעת ל"אמצעי האיסוף המיוחדים". קיפניס אמנם מביא מידע חדש על המועד והמיקום שבהם הוטמנו, אבל הוא מקבל ללא עוררין את גרסת זעירא, שלפיה הם הופעלו טרם המלחמה ולא העלו דבר, שכן המצרים הסוו את הכנותיהם באמצעות תרגיל. התעלמותו מגרסאות מתועדות שלפיהן האמצעים לא הופעלו לפני המלחמה וזעירא נתן לאלעזר ולדיין להבין שהאמצעים שמהם הם ציפו לקבל התרעת מלחמה אינם מעלים דבר, מעידה על הטיה ברורה. קיפניס, למשל, לא מביא בספר את גרסתו של אל"מ ‏(במיל'‏) יוסי לנגוצקי, שהיה אחראי על הפעלת האמצעים ב–1973.

באופן דומה פעל קיפניס גם בעניינו של אשרף מרואן. לא זו בלבד שהוא לא מכיר את תמונת המקורות שעמדה לרשות ישראל ערב המלחמה ולכן הוא מייחס למרואן מידע שהוא לא נתן ואחריות התרעתית שלא היתה לו, אלא שגם תיאור פעולותיו ועלילותיו בספר מלא חורים, טעויות עובדתיות והטיות מוּדעוֹת. הדברים מגיעים לשיא כשקיפניס עוסק בחשיפת המקור. הוא עושה הכל כדי לטהר את זעירא מאחריותו לחשיפה. לכן הוא מעלים את פסיקתו הברורה של המשנה בדימוס לנשיא בית המשפט העליון, תיאודור אור, כבורר בתביעת הדיבה של זעירא נגד זמיר, שלפיה זעירא הדליף לעיתונאים ולסופרים את זהות המקור. אם קיפניס היה נצמד לחומר הטוב שעמד לרשותו, הוא היה מוציא ספר שהיה יכול להתבסס בכותל המזרח של ההיסטוריוגרפיה של המלחמה. אבל הספר הזה לא ימצא את מקומו שם.

הפרופ' אורי בר־יוסף הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. ספרו "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו