בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שימוש חלקי בדברי

צבי זמיר על ספרו של יגאל קיפניס, "1973: הדרך למלחמה"

3תגובות

נעניתי לבקשתו של הד"ר יגאל קיפניס לסייע לו במחקרו שהתפרסם כספר "1973: הדרך למלחמה". נפגשנו מספר פעמים לא קטן. הסכמתי להקלטת הדברים וכתיבתם. נתתי אמון ביושרו. שמחתי שהוא עוסק בהוספת ההבט המדיני להבט הצבאי בהקשר למלחמת יום הכיפורים. ביוזמתו נהג בפגישותינו לקרוא באוזני קטעים שנראו בעיניו חשובים כדי לשמוע את דעתי.

כאשר שלח לי את הספר לאחר הוצאתו לאור, קראתי ונדהמתי. נדהמתי מהשימוש הקלוקל שעשה בשיחותיו עמי. כעסתי על התמימות שבה שוחחתי אתו מבלי להציב כל תנאי, כמו למשל לשוב ולעיין בשימוש שנעשה בדברי. מצאתי שעשה שימוש חלקי בדברים שאמרתי, כך שיובילו למסקנות שלו. לא היה אף מקרה שבו חזר לשמוע את דעתי על מסקנותיו בקטעים שמבוססים על דברי, כנראה מחשש שאגרום לו למחשבה שנייה, העלולה להציב סימן שאלה. במלים פשוטות: אני מרגיש מרומה. אם לא היה הנושא חשוב בעיני לדרך הארוכה והמפותלת של הפקת לקחים רציניים ממלחמת יום הכיפורים, ואם זה היה רק פרק זניח בהיסטוריה שלנו, הייתי מתעלם ומסתפק באיזו מלת זלזול. אך לא כך הדבר בנושא שלפנינו, בנושא שבחר בו קיפניס. כדי להבהיר את דברי אתייחס לכמה דוגמאות בעניינים היותר משמעותיים:

א) קיפניס מסתמך על דברי שלא הכרתי את המסמכים שמתעדים את השיחות שבין הנרי קיסינג'ר וחאפז איסמעיל ובין קיסינג'ר והשגריר רבין ואחריו דיניץ, וראש הממשלה גולדה מאיר, כדי לחזק את טענתו שהמגעים המדיניים האלה הוסתרו מקהילת המודיעין. אבל יש מרחק רב בין חשיפה למסמכים קונקרטיים לבין אי-ידיעה על מגעים מדיניים. בוודאות אני יכול לומר ששלושתנו, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא וראש המוסד (אנוכי), נכחנו באותו חלק של הישיבה מ-18 באפריל 1973, שבו גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי דיברו ביניהם על התהליך המדיני והשלכותיו האפשריות. מתוקף תפקידנו, בחלק זה לא היינו אמורים לקחת חלק פעיל ולכן לא זכרתי את השתתפותנו בישיבה זו, אלא לאחר שראיתי את הפרוטוקול. המלה המסעירה של "הסתרה" אינה ראויה והיא מטעה. אין פלא שטענה זו של הספר אומצה על ידי זעירא בראיון שנתן, כ"ביסוס מדעי" לכך שכשלים שיוחסו לאמ"ן נובעים מכך שאמ"ן לא היה לכאורה "שותף סוד" למגעים המדיניים של גולדה ודיין על היוזמה המצרית, ואילו ידע לא היו מעריכים שיש "סבירות נמוכה למלחמה". הספר מסייע להפצת תיאוריה חדשה, שבינה לבין המציאות שהיתה איני רואה כל קשר. הספר תורם להמשך שיטתי של התנערות מאחריות וגלגולה לאחרים, במיוחד לאלו שאינם איתנו עוד, כמו מאיר ודיין.

ב) קיפניס כותב כי "דיווחו של מרואן על הפגישה ב-24 באוקטובר לא כלל אמירה על שינוי 'קונספציה'. במהלך 1973 ועד למלחמה היה למידע חסר זה משקל בהערכת אמ"ן ל'סבירות נמוכה' למלחמה. תוכנית המלחמה המעודכנת והמפורטת היתה ידועה במצרים רק למספר מצומצם ביותר של שותפי סוד. נראה שמרואן לא נמנה עמם. בדיעבד העריך צבי זמיר, ראש המוסד באותן השנים, שמרואן לא היה מקורב לסאדאת במידה שזה ישתפו בכל שיקוליו ובכל המידע הדיסקרטי" (עמ' 28).

אי-פי

במאמץ אפשר לסלוח למחבר על שגיאות גסות בנוגע למועדים שבהם דיווח אשרף מרואן את אשר דיווח. בפועל, בכל תקופת הפעלתו הוא דיווח על התפתחויות במועד התרחשותן. אי אפשר לסלוח למחבר על טענה חסרת שחר של "מידע חסר" שתרם להערכת "הסבירות הנמוכה". קיפניס הגדיל לעשות והשתמש בדברים שאמרתי לו על האמביוולנטיות שהיתה ביחסי אשרף מרואן וסאדאת, כדי לבסס מסקנה מוטעית לחלוטין. שאלת קרבתו של אשרף מרואן לסאדאת לא משנה את העובדה שהחל בפברואר-מארס 1973 הוא, כמו גם מקורות נוספים, מסר ידיעות שמהן השתמע שחלה תפנית בתפישת המלחמה של סאדאת והתגבשותה של תוכנית מלחמה עם יעדים טריטוריאליים מוגבלים (שאחר כך נודעה כתוכנית "הצריחים הגבוהים"). כתבתי זאת בספרי בצורה ברורה, כולל העובדה שדיווחתי על כך לראש הממשלה. קיפניס העדיף להתעלם מכך וככל שזכור לי הוא גם לא שאל אותי על כך כלל בשעות הרבות שהקדשתי לו.

ג) קיפניס חוזר ומציג את מרואן כמי שעל התרעתו נבנתה אמונתם של מאיר, דיין ואלעזר שנדע על מועד היציאה למלחמה של המצרים. למשל, במקום אחד הוא כותב: "למקבלי ההחלטות היה נוח להיאחז באשליה שביכולתו של מרואן לספק התרעה מדויקת ובזמן סביר מראש, וכל עוד לא עשה זאת, אפשר להתעלם מנורית האזהרה הדולקת של הפינוי הסובייטי ומצופר ההתרעה שנלווה לה" (עמ' 219); במקום אחר קבע: "שר הביטחון וראש הממשלה הכירו טוב את מקור המידע האיכותי הקרוב לסאדאת, היודע להתריע שבועות וחודשים מראש על כוונותיו. הם התפתו להאמין שאפשר לבטוח בכך ולקבל התרעה של 48 שעות, שתאפשר מהלך דיפלומטי" (עמ' 169). קיפניס מעולם לא שאל אותי אם אשרף מרואן היה המתריע הלאומי שלנו, זה שייתן התרעה ברורה ממש לפני פרוץ המלחמה. אם היה שואל, הייתי עונה בשלילה. אי אפשר היה לבנות על התרעה כזו של מרואן, כיוון שלא היו לו האמצעים להעביר התרעה כזו במועד. מרואן היה מקור יוצא מן הכלל להבנת החשיבה האסטרטגית של ההנהגה המצרית ולתהליכים ארוכי טווח, אבל לא להתרעה נקודתית בטווח הזמן המיידי. זה שהוא סיפק אותה בכל זאת, היה הודות למאמץ מיוחד שעשה כדי להתריע. את ההתרעה הנקודתית היו אמורים לספק אמצעים אחרים שהרמטכ"ל ושר הביטחון הכירו היטב וסמכו עליהם. כידוע, אמצעים אלה לא הופעלו. ד) בכל הדיון הארוך בספר קיפניס עושה מאמץ להצניע את העובדה שההתרעה שהביאה לגיוס המילואים היתה ההתרעה שנתן מרואן ואשר אותה העברתי לארץ בלילה שבין שישי לשבת. בלעדי התרעה זו מצבו של צה"ל היה גרוע הרבה יותר עם פרוץ המלחמה. בידיעה שהעברתי בטלפון לראש לשכתי, פרדי עייני, אמרתי לו בסיכום: "לדעת המלאך הסיכויים לחתימה הם 99.9%, אך בכל זאת האיש הוא כזה". כך מופיעים הדברים בספרי. אבל קיפניס מתעלם מכך שאמרתי שהמלחמה היא עניין כמעט ודאי, ולא מצטט את שאמרתי לו או את מה שכתבתי. במקום זאת הוא מדגיש דווקא את המסר ההפוך המנסה להמעיט בערך ההתרעה היחידה שהצליחה לשבור את מחסום "הסבירות הנמוכה" ושאותה סיפק מרואן. די לראות את הכותרות שנתן לדיון הזה בספרו: "סאדאת יכול לעצור הכל"; "על סיפורי זמיר לא מגייסים את כל צה"ל"; "המקור של צביקה אומר, ניתן לסכל המלחמה על ידי הדלפה". ההסבר היחיד לדעתי לכותרות הסלקטיביות האלה ולכל המאמץ לצמצם בערך ההתרעה הזאת, הוא הניסיון המודע להמעיט בחלקו של המוסד בהבאתה.

ה) אין ברצוני להיכנס מחדש לכל פרשת חשיפת זהותו של אשרף מרואן, חשיפה שכנראה הובילה למותו ב-2007. פסק דינו של כבוד השופט תיאודור אור, המשנה בדימוס לנשיא בית המשפט העליון, אשר בו קבע חד-משמעית כי אלי זעירא הדליף את זהותו של מרואן לאנשים בלתי מורשים, פתוח לכל באינטרנט. אין לי גם רצון ויכולת להיכנס לשאלה כיצד ומדוע שם עצמו קיפניס חוקר ושופט טוב יותר מהשופט אור, או כמי שמסוגל לשחזר בצורה מדויקת ממנו כיצד התפרסמה זהותו של מרואן. כל הרוצה לקרוא כיצד הגיע קיפניס למסקנה שלא זעירא עשה זאת יכול לראות את הדרך הפתלתלה שבה הוא עושה זאת בספרו. היומרה הזאת של קיפניס - לדעת יותר טוב משופט מנוסה מאוד שקרא מסמכים, חקר עדים וחקר את זעירא ואותי - מגוחכת בעיני. אבל יש לי כאן טענה אחת כלפיו: בכל השעות הרבות שבהן ישב אתי, הוא לא מצא לנכון אף פעם לשאול אותי על פרשה זו ולשמוע מה יש לי לומר בעניין. אם היה שואל, הייתי מספר לו ברצון. אחרי שקראתי את ספרו ועמדתי על הדרך שבה פעל, אני מבין מדוע הוא נמנע מלדבר אתי על כך. כאשר שאלתי אותו, אחרי שקראתי את מה שכתב על מרואן, מדוע לא שאל כל שאלה בנושא, השיב קיפניס כי הוא הסתמך על ספריהם של אלי זעירא, אורי בר-יוסף וספרי שלי. כל מי שיקרא בספרו, יבין שהתשובה הזו אינה הגיונית, כי קיפניס דיבר עם כל מי שיכול לצמצם בחלקו של זעירא בהדלפה אבל לא ניסה כלל לדבר עם אותם אנשים שעל בסיס עדותם פסק אור שזעירא הדליף את זהותו של מרואן. באופן דומה הוא בחר גם להתעלם מכל העדויות שהובאו בפני השופט אור לכך שזעירא היה זה שהדליף. מדוע פעל בדרך זו? לקיפניס פתרונים.

צבי זמיר שימש כראש המוסד בין 1974-1968

תגובה

על שני נושאים חשובים שוחחנו צבי זמיר ואני ארוכות. הראשון, על כך שלא הכיר את פרטי הערוץ המדיני החשאי. בנושא זה דבריו היו ברורים ומתועדים: זמיר לא היה שותף לדיון המדיני, הוא ראה בזה, כדבריו, "חיסרון גדול" וסבור שאם הוא, אלעזר וזעירא היו שותפים לדיון, התוצאות היו עשויות להיות שונות. זמיר חזר ואישר זאת בהודעה מוקלטת במשיבון הטלפון שבביתי ביום הכיפורים האחרון, בעת שקרא את הספר.

בנוגע לאשרף מרואן: דעתו של זמיר, כידוע, נחרצת ובלתי מתפשרת - שמרואן היה אמין. לצערי, כחוקר איני יכול על פי המידע להיות נחרץ כמוהו, כמו גם לא לגבי עמדתו הסותרת של זעירא. גם בפרשת חשיפת שמו של מרואן הממצאים מובילים לגרסה שונה מזו של זמיר. בנושא מרואן דעותינו יישארו כנראה חלוקות. בהבטים שונים של סוגיה זו זמיר יצטרך להתמודד עם ספקות רבים שגוברים גם בקרב קהילת המודיעין.

יגאל קיפניס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו