בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוברים לכתיבה מבוססת

תגובתו של יגאל קיפניס על מאמרו של אורי בר-יוסף, "היסטוריה סלקטיבית"

14תגובות

בתגובה למכתבו של אורי בר-יוסף ("הארץ, ספרים", 17.10). אני מודה לאורי בר-יוסף על כנותו בכך שהודה שהמניע שלו לביקורתו על ספרי "1973: הדרך למלחמה" היה, כפי שכתב, "הספר הזה, שבבסיסו עומדת תזה מבוססת על אחריות ישראל לפרוץ המלחמה, נמצא בדרכו להפוך לנראטיב המרכזי לקראת שנת ה-40 למלחמה". אלא שתגובתו וסגנון כתיבתה מעלים ספק אם באמת תכניו של הספר הם שהטרידו את מנוחתו. אני אנסה להתייחס לדבריו באופן מקצועי בלבד. כשלונו של בר-יוסף בביקורתו שב ומאשש את הדברים המובאים במבוא לספרי, שמחקר וכתיבה של ההיסטוריה אפשר לעשות רק לאחר כמה עשרות שנים. עד אז הזיכרון וההבנה שלנו את שהתרחש מתבססים על מידע חלקי וחסר, במקרים רבים מוטה ושגוי ובדרך כלל מתמקד בהיבט צר של האירועים או בנראטיב אחד המשתלט על הסיפור עד שבבוא העת המחקר המבוסס יותר מציב את הדברים במקומם.

זו הסיבה המרכזית לכך שכמעט 40 שנים לאחר 1973 לא ידע הציבור הישראלי הרבה על הנסיבות האמיתיות שהובילו למלחמה. המחקר בנושא התקשה עד כה לבסס את ההסבר לכך. את מקומו תפסו תיאוריות שונות, בדרך כלל ללא בסיס ראוי. כתיבתו והתייחסותו של בר-יוסף לאירועי 1973 שייכים לאותו שלב ראשוני בהיסטוריוגרפיה, שנהפך בחלקו, ולפעמים ברובו, לפחות רלוונטי כאשר מגיע השלב השני - שלב המחקר המבוסס על מסמכים ארכיוניים. הנראטיב שעליו בנה בר-יוסף את המוניטין שלו - נראטיב מרכזיותו של כשלון המודיעין באירועי אותה שנה, מקבל בזכות המחקר המעודכן את מקומו הראוי. בניסיונו להיאחז בנראטיב הישן מטעה לדעתי בר-יוסף את הקוראים. הנה נקודות אחדות שבהן כשל בר-יוסף לא רק בהבנת הנקרא, אלא בהבנת ההיסטוריה:

* בניגוד לטענתו של בר-יוסף, הדיון באירועים שהובילו למלחמה התמקד ב-1973 לא בגלל התעלמות מהאירועים בשנים שקדמו לה, אלא דווקא לאחר חקירה מעמיקה של שנים אלה. בר-יוסף מתקשה להפנים זאת, משום שלגישה מסוג זה נדרשת השכלה של היסטוריון, היכרות עם שיטות המחקר ההיסטורי ובעיקר היכרות עם התחום המדיני של מסמכי הארכיון הישראלי והאמריקאי. היקפם עצום ומצריך עבודת איסוף ארוכה ומאומצת שבר-יוסף לא מודע לה, ולכן לא מכיר אותם וגם לא יכול היה ללמוד עליהם מכתיבה של אחרים, שכן מחקר אקדמי ראשוני המתבסס עליהם התפרסם רק לאחרונה בספר "מלחמת יום הכיפורים: המלחמה שאפשר היה למנוע", מאת בועז וונטיק וזכי שלום (רסלינג, 2012). אכן, פעילות מדינית רחבת היקף התנהלה בתקופה שקדמה ל-1973 וכללה יוזמות של רוג'רס, סיסקו, יארינג וחשובה יותר - יוזמת דיין לנסיגה מתעלת סואץ. אלה נדחו בעקביות על ידי גולדה מאיר. עיון מעמיק בנושא מלמד, שיוזמות אלה היו חסרות תכלית לנוכח עמדתו של קיסינג'ר, שהעדיף עד פברואר 1973 את הקיפאון המדיני ואף הגיע עם מאיר להבנות חשאיות על השהיית כל יוזמה מדינית ("הבנות דצמבר 1971"). כל זה השתנה באופן דרמטי בתחילת 1973, כשהוצגה יוזמת השלום של סאדאת. לקיסינג'ר ולניקסון היה עניין לקדמה והערוץ המדיני נהפך למשמעותי. בה בעת, מאוקטובר 1972 נהפך לממשי גם הערוץ הצבאי, שאותו הוביל סאדאת במקביל. דברים אלה הם הצדקה מספקת למקד את הדיון בתהליכים שהובילו למלחמה ב-1973 לבדה. כל זאת הוסבר בפרק הראשון בספר: "בירושלים חשש מיוזמה אמריקנית", הפותח במשפט: "בראשית 1973 התעוררה ישראל, בחוסר חשק מופגן, למציאות מדינית חדשה".

* בר-יוסף פירסם פעמים רבות האשמות כלפי ראש אמ"ן, אלי זעירא, בדברי שקר. אם רצונו לערער על העובדה החשובה שראשי הצבא והמודיעין לא היו בסוד הערוץ החשאי, הוא יידרש להאשים בעדות שקר גם את ראש המוסד, צבי זמיר, ואולי אף את אבנר שלו, ראש לשכתו של הרמטכ"ל, שאישר גם הוא וכמידת היכרותו את הדברים, את הדרת הרמטכ"ל דוד אלעזר מפרטי הערוץ המדיני.

בפגישות ארוכות שבהן שוחחתי עם זמיר וזעירא על פרטי הערוץ החשאי הייתי עד לתהליך מרתק שבו אט-אט הם הבינו את היקף המידע שהוסתר מהם. מה גורם לבר-יוסף לחשוב שיש מי שיעדיף את דבריו חסרי הבסיס על פני שלוש עדויות חד משמעיות, מוקלטות, מצולמות ובלתי תלויות אלה, שאותן חזרו ואישרו שלושת האנשים גם לאחר פרסום הספר? או שמא הוא חושד שזעירא וזמיר תיאמו ביניהם עדות שקר?

בנושא זה טועה בר-יוסף גם בהבנת הנקרא בנוגע לדברים שנכתבו על ישיבת "המטבח של גולדה" (18 באפריל 1973). חשיבותם היא בכך ששלושה שרים החליטו בה שהם מעדיפים אפשרות של מלחמה על פני משא ומתן להסכם שלום. מלחמה שבה מצרים תכתיב את תנאיה ואת מועדה ושצה"ל לא יוכל להיערך אליה כראוי. אני מודה לבר-יוסף על שהאיר את העובדה שאלעזר, זמיר וזעירא לא עזבו את המקום קודם שמאיר החליטה לחסום את המידע כשפסקה: "בכל הרומנים בהמשכים מפסיקים ברגע זה את הסרט". אבל העובדה שאלעזר, זמיר וזעירא לא השתתפו בחלקו המדיני של הדיון מעוגנת כמובן גם היא ברישומי הפרוטוקול. רישום הדברים מעיד גם על העובדה שהפרטים על הערוץ החשאי הוסתרו מהם, שכן בעניין המדיני נאמר רק מה שידע כל קורא עיתון בישראל - שסאדאת מבקש להגיע לשלום עם ישראל.

* הערתו של בר-יוסף שפגישות קיסינג'ר-איסמעיל נדונו כבר בעבודות אחרות נכונה, אבל גם מעידה על הבנה חלקית של תחום המחקר ותכניו: הערוץ החשאי שנפתח בניסיון להגיע להסכם שלום התנהל בין קיסינג'ר וסאדאת באמצעות יועצו חאפז איסמעיל ובין קיסינג'ר לראש ממשלת ישראל. הוא התבצע כמעט כולו בשדרים, בפגישות ובשיחות טלפון רבות בין קיסינג'ר לבין שגרירי ישראל בארצות הברית, יצחק רבין ואחריו שמחה דיניץ. מידע חשוב והכרחי להבנתו היו ההנחיות החשאיות שהעבירה ראש הממשלה לשגריריה. כך גם נדרשת היכרות עם רישומי הפגישות ושיחות הטלפון בנושא זה שקיימו קיסינג'ר ונשיאו. במשך התהליך נועד קיסינג'ר פעמיים עם איסמעיל, יועצו של סאדאת. ניתן לקוות שגם בר-יוסף מבין שאין ערך ממשי לדיון בשתי פגישות אלה בלבד, כפי שעשה בעבר, אם לא מכירים את מכלול האירועים שתיעודם נחשף רק עתה.

* מצרים לא התכוונה לתקוף במועדים שאליהם העביר מרואן את "התרעות הסרק". העדר הכנות במצרים לתקיפה והעדר תיאום מצרי-סורי הם חלק מהמדדים לכך וסותרים את מה שמנסה בר-יוסף לטעון, אמנם לא כעמדה מבוססת, אלא כהערכתו. די להשוות את היערכות הכוחות המצריים והסורים ומהלכי התיאום ביניהם באוקטובר לאלה של חודש ינואר ומאי 1973, כדי להבין עד כמה מנותקת טענתו מהעובדות גם בנושא זה. גם הרמטכ"ל המצרי מעיד על כך, בניגוד למה שמספר לנו בר-יוסף. הייתכן שבר-יוסף ממשיך לעמוד על כך שהמצרים התכוונו לתקוף כדי להגן על סוכן המוסד אשרף מרואן ולהאדיר את פועלו?

* "האמצעים המיוחדים" פעלו בדיוק כפי שמפורט בספר. לא גרסת זעירא מבססת זאת, ממש כשם שלא גרסת אל"מ (מיל) יוסי לנגוצקי, האחראי על הפעלת האמצעים המיוחדים, יכולה לשלול זאת. זכויותיו של לנגוצקי בפיתוח האמצעים לא ייגרעו גם אם מתברר שהם פעלו במשך זמן ארוך יותר ממה שהוא ידע. לנגוצקי לא היה מכותב לדיווח על מועד הפעלתם ועל משך הזמן שבו פעלו. גרסתו של לנגוצקי, גם אם היא נטענת מתוך שכנוע פנימי עמוק, אינה רלוונטית. אפשר שהמאבק התקשורתי שניהל בר-יוסף מול זעירא בנושא זה הוא עוד סיבה לבר-יוסף שלא להכיר בעובדות.

* הערכתו של משה דיין ערב המלחמה, שהסבירות שסאדאת יפתח בה היא נמוכה, אכן עומדת בניגוד להערכתו של דיין חמישה חודשים קודם לכן ואופיינית לדרך התנהלותו. כך גם דרכו שלא לשתף אחרים בדרך חשיבתו ובהערכותיו. מברק ארוך משגרירות ארצות הברית בישראל מעיד שדיין העביר בחשאי לאמריקאים תוכנית מדינית שתאמה את יוזמתו של סאדאת ואת המתווה שהציע קיסינג'ר לישראל, ואותה התכוון להוביל אחרי הבחירות. הערכתו את הסבירות שמצרים תצא באוקטובר למלחמה הסתייעה גם מהמידע שהגיע ממרואן אשרף ומחוסיין, מלך ירדן. דיין נשאר עקבי בדעתו גם לנוכח היערכות הכוחות המצריים והסוריים ולמרות פינוי היועצים. דברים אלה מעוגנים כראוי במסמכים רבים וברורים המובאים בספר. ייתכן שבר-יוסף עדיין לא הספיק להתעמק בהם. אביא כדוגמה אחת את דברי דיין מ-1 באוקטובר 1973, חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, ולנוכח הערכת הכוחות המצריים והסוריים: "הערבים מדברים ומדברים, אבל לא יורים הרבה. יש דבר כזה... בדרך לשלום, או לפחות לאי-חידוש המלחמה, אני מצפה שתהיה מין דעיכה כזו של האיבה, או לא ליבוי למצב אקטיבי." בר-יוסף הגביל את יכולתו לנתח נושא זה לשתי אפשרויות: "או שדיין רימה את אנשי הצבא... או שאין בסיס לתזה שבנה קיפניס". בר-יוסף שוגה לדעתי כשאינו מביא בחשבון אפשרות שלישית - שדיין שינה את הערכתו. זכותו של בר-יוסף שלא לשנות את דעותיו כשהמציאות או המידע משתנים, אבל הוא לא יכול לשלול זאת מדיין.

* כהמשך לקבלת דרישתה של ישראל להקפיא כל מהלך מדיני ולהמשיך לספק לישראל מטוסים הבהיר קיסינג'ר, שאם סאדאת ייערך למלחמה תמתין ישראל יותר משעתיים בתגובתה. בר-יוסף מזלזל באמירה זו ("תזה שבנה קיפניס על סמך כמה מלים שאמר קיסינג'ר"). בר-יוסף גם קובע ש"למרבה הצער, אין מראה מקום לציטוט זה". חבל שלא קרא בעיון את מראי המקום בספרי (עמ' 60).

לראשונה בכתיבה המחקרית על 1973 מובא לפני הציבור ספר הכולל את ההבטים השונים של האירועים שהובילו למלחמה שפרצה בסופה. שולבו בו מחקרים שפורסמו בנוגע להבטים המודיעיניים והצבאיים עם מידע חדש שהתווסף; ובעיקר נוסף ההבט המדיני שלא זכה עד כה לכתיבה מחקרית מבוססת. הקפדתי להסביר שהמחקר ההיסטורי על שנה זו הוא רק בראשיתו. אני מקווה שמכאן והלאה הוא ימשיך להתפתח.

לסיכום, אפשר להחיל על אורי בר-יוסף את דבריו שלו: "הוא מתגלה כחוקר שאינו מכיר את העובדות, עושה שימוש סלקטיבי במטען העדויות הזמין ומפרש את אירועי התקופה דרך פריזמה צרה שמתעלמת מכל פרשנות אחרת". כמה אירוני שלבר-יוסף קרה בדיוק הדבר שבו האשים את אמ"ן ואת אלה שעמדו בראשו ב-1973. למרות מידע חדש שמובא לפניו, הוא מתקשה לעדכן את התייחסותו לאירועים. את זה ישפטו הקוראים, ותשפוט ההיסטוריוגרפיה.

אי-פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו