בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכתר שמור בידיים נאמנות

ראש מכון בן-צבי מגיב על רשימתו של יובל אלבשן “לכתר אין מלך” ‏(“הארץ, ספרים”, 3.10‏).

3תגובות

בחודשים האחרונים התקיימו ויכוחים ודיונים על אודות כתר ארם צובא בעיתונות בארץ ובעולם, כולל ב”הארץ”. הושמעו טענות, אף האשמות, המופנות כלפי מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח וליד יצחק בן־צבי, שמאז היווסדו פועל המכון במסגרתו ובחסות משותפת עם האוניברסיטה העברית בירושלים. יצחק בן־צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, היה מדינאי שתרם רבות לגיבושו ולחיזוקו של הישוב שהפך לימים למדינת ישראל. המכון הוקם על ידו במסגרת האוניברסיטה העברית, כביטוי לאהבתו העמוקה וליחסו האוהד והחם של בן־צבי לקהילות ישראל במזרח.

אין אדם שעשה יותר מבן־צבי לתיקון העוול והעיוות בהיסטוריוגרפיה היהודית שהיו מנת חלקם של יהודי קהילות המזרח בארצות האיסלאם ובארצות נידחות מאירופה שבה צמח והתפתח חקר ההיסטוריה היהודית החל מהמאה ה–19. במכון שהקים, יזם וטיפח את חקר הקהילות שלא זכו לתשומת לב בהיסטוריוגרפיה היהודית האירופוצנטרית. הוא חיבק את הקהילות האלה בהתלהבות לוהטת ובחיבה מדהימה. חלק נכבד מיומו הרגיל, אף אחרי שנבחר לנשיא, הקדיש לעברם ותרבותם, למסורותיהם ולמנהגיהם, לספרותם ולכתביהם של בני “עדות המזרח”. ביוזמתו ובעידודו התפרסמו מחקרים רבים, נאספו כתבי יד וספרים שמקורם בקהילות המזרח ונקשרו קשרים הדוקים וחמים עם בני קהילות אלה, בארץ ובחו”ל.

כל מגעיו של בן־צבי עם יהודי המזרח, לא רק שלא היה בהם שום סימן להתנשאות ולניצול, אלא להיפך - משתקפים בהם רגשי כבוד ואהבה מעוררי הערכה והערצה.
מכון בן־צבי, כפי שייקרא לימים המכון שייסד יצחק בן־צבי ב–1947, הלך בעקבות מייסדו ובמשך יותר מ–60 שנים יצר ספרייה שלמה שבה זכתה כל קהילה בעולם המוסלמי למחקרים, בין בספרים בין במאמרים, שסיפרו את סיפורן של קהילות אלה. בכל ימי קיומו פעל המכון כדי להביא את חיי היהודים בארצות המזרח לתודעת העם כולו ולא היה חוקר אחד בארץ שהתמחה בתחום כלשהו הקשור ליהודים אלה שלא מצא בו בית שבו התרכזו והתמזגו דיוק מדעי ומצוינות אקדמית. בעיני חוקרים בחו”ל העוסקים בחיי היהודים בארצות האיסלאם נחשב המכון כמוסד המוביל והיוקרתי בתחום.

על כן לא היה מקום מתאים יותר שבו יתאכסן כתר ארם צובא כשהוברח מחאלב והובא ארצה מאשר מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ולא היה אדם אחד יותר ראוי מאשר הנשיא יצחק בן־צבי לקבל לידיו את כתב היד של התנ”ך החשוב ביותר בעולם.
במשך יותר מעשור, מנובמבר 1947 ועד 1958, מלבד קומץ אנשים בקהילת חאלב, כל העולם האמין שהכתר נשרף במאורעות נובמבר 1947, בימי הפרעות שהיו בחאלב לאחר החלטת האו”ם לחלק את ארץ ישראל בין היהודים והערבים. “העדויות” למה שקרה בבית הכנסת הגדול, שבו שמרה קהילת ארם צובא את הכתר בנאמנות ובאהבה יותר מ–600 שנים אינן אחידות. אף העדויות למידת הנזק שנגרם לכתר במשך הפרעות אינן תואמות זו את זו. עלייתו ארצה של הכתר תיזקף לעולמים לזכותם של מנהיגי קהילת חאלב, שהעדיפו את הצלתו של הכתר מארץ לא בטוחה על פני רגשות צרים ושמירתו בקרב קהילה, שאמנם אהבתה לכתר ולמסורת ישראל היתה רבה, אך עתידה ובטחונה לא היו כלל מובטחים, וקיומה, מתברר בדיעבד, לא האריך ימים.

הפרידה מהכתר ודאי לא היתה קלה. כיליד חאלב, וכמי שהיה עד לפרעות שפקדו את הקהילה בשנת 1947, לבי מלא גאווה על אומץ לבם וקור רוחם של מנהיגי הקהילה שנפרדו מהנכס היקר ביותר שהקהילה החזיקה בידיה במשך מאות שנים, ובהחלטה גורלית דאגו שהכתר יגיע לארץ שבה נכתב לפני יותר מ–1,000 שנים, ובה התחילו להתקבץ נידחי ישראל מכל ארצות גלותם.

הכתר הוסתר בחאלב בין השנים 1947–1957 נמסר לידי מרדכי פחאם שעבר לטורקיה. הכתר יצא משם בחודש אלול תשי”ז ‏(1957‏) והגיע לירושלים בחודש שבט תשי”ח ‏(1958‏). כאשר נמסר לבסוף באותה שנה לידי הנשיא יצחק בן־צבי התעוררה מחלוקת בין יהודים מחאלב בארץ לבין המכון. בית הדין הרבני החליט סופית שהכתר יישאר במכון והוקם ועד שבו ישבו נציגי העדה החאלבית ואנשי ציבור בראשותו של ראש מכון בן־צבי. האם היה נכון למסור את הכתר למכון בן־צבי במקום לאחד הרבנים או המנהיגים של העדה החאלבית? התשובה תלויה בזהות המשיב והשקפת עולמו ותפישתו ההיסטורית. האם נכס דתי ותרבותי ככתר צריך להיות נכס של קהילה אחת בארץ, חכמים או גבאים ממוצא חאלבי? או שמא נכס כזה שייך לעם היהודי כחלק חשוב מנכסי תרבותו? האם הכתר שנכתב בטבריה ונוספה בו המסורה, נרכש כ–100 שנים לאחר מכן על ידי עדת הקראים בירושלים, נשבה על ידי המוסלמים, נפדה על ידי יהודי מצרים והועבר על ידי אחד מצאצאיו של הרמב”ם לחאלב כ–450 שנים לאחר כתיבתו ונשמר על ידי יהודי ארם צובא שייך לקהילה אחת או לעם היהודי כולו?

195 דפים, כמעט התורה כולה, חסרים מהכתר. מה קרה להם? האם חלקם נשרף? מי לקח או גנב אותם? עד היום אין בידינו תשובה מוחלטת. יש הרבה ניחושים ויש גם האשמות. אולי תתגלה יום אחד האמת ואולי ולוואי יתגלו יום אחד הדפים החסרים או חלקם. האם בחאלב לא היו חסרים דפים? על כך יש עדויות סותרות. על פי עדותם של כמה אנשים, ובהם שמואל סבג שנטל קטע ממנו, היו דפים וקטעים פזורים על הרצפה למחרת יום הפרעות. מיום מסירת הכתר לידי פחאם ועד להבאתו ליצחק בן־צבי עבר זמן, כשישה חודשים, ומיום מסירתו לידי ש”ז שרגאי ועד להבאתו ליצחק בן־צבי עברו 17 ימים.

האם יעלה על הדעת שיצחק בן־צבי, שקיבל לידיו את הכתר, לא פתח לראות אותו וליהנות ממנו? כעבור זמן קצר התחיל בן־צבי לעיין בכתר לקראת כתיבת מאמרו על הכתר שהופיע בשנת 1960 בכרך א’ של מחקרים בכתר ארם צובא שיצא לאור מטעם מפעל המקרא שבאוניברסיטה העברית. האם יעלה על הדעת שפתאום היו חסרים ממנו כ–200 דפים ולא הבחין בחסרונם? הייתכן שהבחין ולא הגיב? ואם לא היו חסרים דפים בכתר שנמסר בירושלים, איך ניתן להסביר שקטע קטן מספר שמות, לא מתחילת התורה, נמסר למכון בן־צבי ב–2007 על ידי משפחתו של יהודי שחי בניו יורק. שמואל סבג נשא בארנקו קטע מספר שמות ‏(צד אחד שמות, ח:ג ט־יב; ובצד השני שמות ח:טז-יח‏) ועל פי חישובו של חוקר הכתר הפרופ’ יוסף עופר הקטע שייך לדף 24 מתוך דפי התורה שאבדו. הוא נשא את הקטע כקמע ממחרת יום הפרעות בשנת 1947 ועד יום מותו. הוא סיפר שלמחרת יום הפרעות הגיע לבית הכנסת הגדול ומצא את הקטע בצד דפים וקטעים אחרים. זמן קצר לאחר מכן סבג עלה ארצה דרך טורקיה ובשנת 1968 התיישב בארצות הברית. איך קטע כזה מחלק פנימי של הדפים החסרים הגיע לידי יהודי מחאלב אם הכתר היה שלם בצאתו משם? ב–1988 ביקר מר מיכאל גלצר, המזכיר האקדמי של המכון, את שמואל סבג, ובשנת 1990 פרסם עופר תיאור הקטע ב”פעמים” 41. כאמור הקטע הובא לירושלים לאחר פטירתו של סבג ובהיותי ראש המכון זכיתי לקבלו ולהעבירו לשימור בהיכל הספר.

סיפור הכתר השתרבב לאחרונה עם פרשה קשה של האשמות שהועלו כנגד אחד מעובדיו הבכירים של המכון ואף הוזכרה היעלמותו של כתב יד שנתרם על פי קבלות משנת 1961, חתומות על ידי שניים מבכירי המכון. אף אדם אחד שעובד היום במכון וביד יצחק בן־צבי לא היה במקום. יש לציין בצער עמוק את הפרשה העגומה הזאת הדומה לאירועים כאלה שקרו כמעט בכל ארכיון וספרייה בעולם.

הכתר שנשמר בכספת במכון בן־צבי הועבר לשמירה לכספת במחלקה לכתבי יד שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ‏(היום הספרייה הלאומית‏) בשנת 1975. שום מוסד או אדם בארץ לא נרתם למימון שיקומו של הכתר עד אשר ראשי יד יצחק בן־צבי ומכון בן־צבי הצליחו לגייס מספיק כסף כדי לשקמו. הנזק שנגרם לכתר היה תוצאה של שנים רבות של היעדר אפשרות לטפל בו כראוי הן בחאלב והן מחוצה לה. השיקום החל בשנת 1986 במעבדה של מוזיאון ישראל. בשנת 1969 על פי החלטת ממשלה הוקמה יד יצחק בן־צבי והמכון פועל במסגרתה וכחלק מהאוניברסיטה העברית.

זה יותר מעשור כתר ארם צובא זמין באתר יד יצחק בן־צבי וכל אדם יכול לעיין בו ללא הגבלה וכל מבקר בהיכל הספר במוזיאון ישראל יכול ליהנות ממספר דפים המוצגים במקום. כראש המכון וכיליד ארם צובא לבי מלא גאווה וסיפוק שנפל בחלקי להמשיך במפעלו האדיר של נשיאנו השני יצחק בן־צבי, להגדיל ולהאדיר את ידיעותינו על קהילות ישראל בארצות המזרח שהיו בעבר המרכזים החשובים של חיים יהודיים תוססים ומשגשגים והיום כמעט ולא נותר מהן דבר מלבד צאצאיהם החיים בארץ ובעולם ונכסי תרבותם, ובראשם הכתר, שהם חלק בלתי נפרד מנכסי תרבותו של עם ישראל.

הפרופ’ יום טוב עסיס הוא ראש מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח של יד יצחק בן־צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו