בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין השערות לעובדות

בתגובה למכתבו של יגאל קיפניס “עוברים לכתיבה מבוססת” ‏(“הארץ, ספרים”, 24.10‏).

תגובות

הניסיון של הד”ר קיפניס לבודד את 1973 מכל שאירע לפניה ‏(ובאותה נשימה לטעון שאין ערך ממשי לדון בשתי פגישות בלבד, אם לא מעגנים אותן במסגרת מכלול ההתרחשויות בשנה זו‏) בעייתי מבחינה מחקרית. כאשר מנתחים את מדיניות ישראל ומגיעים למסקנות כה חותכות בנוגע אליה, כפי שעושה קיפניס, מן הראוי לזכור שהמאפיין המרכזי של התגובה הישראלית ליוזמות שקדמו למלחמה הוא עקביות והמשכיות. התגובה ליוזמת פברואר 1973 מהווה המשך טבעי לתגובות ליוזמות שלפניה, ובמיוחד לאופן שבו התפרשה בישראל התשובה המצרית החיובית לתזכיר יארינג שנתיים קודם לכן ‏(שלפחות בדיעבד נראית מהפכנית לא פחות מהצעת פברואר 1973‏). אז, בפברואר 1971, הביעה מצרים לראשונה במסמך רשמי נכונות פומבית לחתום על הסכם שלום עם ישראל, אולם מקבלי ההחלטות המשיכו להידרש עדיין באותה דבקות להיעדר נכונות אמיתית לשלום בצד המצרי, כאילו לא היו הדברים מעולם.

אפשר להצדיק את הבחירה לחקור רק את 1973 בחשיבות היוזמה עצמה, שהיתה אכן מרחיקת הלכת ביותר, וגם ברמה מדינית אחרת מבחינת הערוץ שבו הועברה ‏(קיסינג’ר‏). אולם, אי אפשר לבטל את כל הרצף שקדם לה כהערת שוליים היסטורית או לכתוב, כפי שהוא עושה בספרו, כי “היו אלה מהלכים חסרי תכלית שכן במציאות של אותה התקופה, למקבלי ההחלטות בבית הלבן היה עניין שלא להגיע להסכם שלום במזרח התיכון. מציאות זו השתנתה באופן דרמטי בתחילת 1973, אולם רבים עדיין טועים וכוללים את תשעת החודשים הראשונים של אותה שנה בשנים העקרות שקדמו להם”. שהרי אם ישראל היתה נענית בחיוב ליוזמת ההסדר החלקי או לתזכיר יארינג ב–1971, סביר להניח שארצות הברית לא היתה בולמת בגופה הסדר בין מצרים לישראל, בין אם היה לה ובין אם לא היה לה אינטרס בו.

בעניין “הקונספציה המדינית של דיין”, כותב קיפניס בספרו כי “אין מקום לספק. דיין הציג חשיבה מדינית וקו פעולה חדשים שכוונו לעקרונות יוזמת סאדאת... הריבונות על סיני למצרים, ולישראל הביטחון”. בספר מבסס קיפניס את קביעתו על המסר שהעביר דיין לאמריקאים באמצעות גד יעקבי ועל מאמר של יוסף חריף ב”מעריב” מספטמבר 1973.
במכתבו חזר קיפניס על דבריו הנחרצים: “מברק ארוך משגרירות ארצות הברית בישראל מעיד שדיין העביר בחשאי לאמריקאים תוכנית מדינית שתאמה את יוזמתו של סאדאת ואת המתווה שהציע קיסינג’ר לישראל, ואותה התכוון להוביל אחרי הבחירות”. מעבר לכך שלדעתי רצוי שלהיסטוריון תמיד יהיה ספק, כלל לא בטוח שלהצגת הדברים הפסקנית הזאת יש ביסוס מספק בחומר הקיים. האם “המשכה של ההתיישבות הישראלית מעבר לגבול הבינלאומי, שתפעל תחת מנהל ישראלי ולא תחת ריבונות ישראלית”, כפי שציין בספרו, יכולה להיכלל בקטגוריה של “סידורי ביטחון”? גם בתסריט האופטימי ביותר, קשה להאמין שאפשר היה למתוח את גבולות נוסחת “הריבונות תמורת ביטחון” עד כדי כך שהמצרים היו מסכימים לזה. מקריאת המאמר המלא של חריף, הרעיונות שהעלה דיין יכולים להתפרש גם כמו “הסדר חלקי משופר פלוס” ‏(ודומה שזו גם הפרשנות של חריף עצמו‏).

כך שלטעמי תזת “הקונספציה המדינית של דיין” בנויה מראשיתה על בסיס רעוע למדי - פרשנות, ותו לא. אבל גם אם מקבלים את הפרשנות ‏(המוגזמת, בעיני‏), שלפיה “אין מקום לספק” שדיין אימץ את תוכנית סאדאת, עדיין לא ברור על מה קיפניס מבסס את קביעותיו הנחרצות בספר כי “גולדה ודיין התנהלו בידיעה ברורה שבתוך קצת למעלה מחודש יתחיל לחץ והתכוננו לכך” או שדיין “נערך להוביל את המהלך הזה ואף העריך שסאדאת מודע לכך”. דיין גם העביר לאמריקאים את תוכניתו להסדר חלקי רציני ב–1971, תוך שהדגיש שזו עמדתו האישית ולא עמדת הממשלה. זה עדיין לא אומר שהוא נערך להוביל הסדר כזה או שהעריך שאכן יוכל לקדמו, בהכירו היטב את עמדת ראש הממשלה. שהרי ניסיון העבר מלמד כי דיין לא נאבק על עמדתו בסוגיית ההסדר החלקי.

סביר להניח שאחרי הבחירות היו מוצאים תירוצים אחרים. ב–1971 לא היו בחירות ובכל זאת ישראל דחתה את כל היוזמות שהונחו לפתחה. קיפניס עצמו מצטט בספרו את קיסינג’ר: “להרוויח זמן ולדחות את השלב הרציני לעוד חודש, עוד שנה”, ואפשר להוסיף: עוד עשר שנים. אם דיין באמת האמין שאחרי הבחירות יתחיל, או צריך להתחיל, תהליך מדיני רציני, היה אפשר להבהיר זאת לסאדאת, באמצעות האמריקאים, ונראה לי שהנשיא המצרי יכול היה להמתין עוד חודשיים. אלא שסאדאת נואש מהאופציה המדינית, ובצדק נואש. אפשרות סבירה לא פחות מהשערתו של קיפניס היא שדיין חשב, בדומה לסאדאת, שגם אחרי הבחירות לא יחול שינוי במדיניות הישראלית. אי אפשר כמובן לדעת זאת בוודאות, אבל גם אי אפשר לדעת בוודאות את ההפך, וכאן בעצם מקופלת הלקונה המרכזית בספרו של קיפניס - הצגת השערות ‏(שלדעתי הן בלתי מבוססות דיין‏) כעובדות שאין עליהן עוררין, עניין בעייתי כשעוסקים בכתיבה היסטורית מבוססת.

ולסיום, צבי זמיר והפרופ’ אורי בר־יוסף כבר התייחסו במאמריהם ‏(“שימוש חלקי בדברי” ו”היסטוריה סלקטיבית”, “הארץ, ספרים”, 17.10 ,24.10‏) למידע שחסר, כביכול, לאמ”ן בנוגע לשינוי “הקונספציה” בצד המצרי ולניסיונו של אלי זעירא לטהר את שמו בטענה כי לא היה שותף סוד למגעי הדרג המדיני. על כן לא ארחיב בעניין זה ורק אחדד נקודה אחת: גם אם לא ידעו בקהילת המודיעין על כל פרטי המגעים המדיניים, זה לא פוטר את אמ”ן מאחריות. זה לא מסביר מדוע לא הפנימו באמ”ן ש”הקונספציה” הישנה מתה ולא בנו את הערכותיהם על סמך היגיון תוכנית המלחמה המצרית המעודכנת, שזמיר מציין במפורש ‏(בספרו “בעיניים פקוחות”‏) כי הועברה מהמוסד לאמ”ן בפברואר 1973. קיפניס בחר להעלים מידע חיוני זה מעין הקורא ‏(ראו עמ’ 28 בספרו‏).

שרון מנקוביץ היא מוסמכת מטעם החוג למדעי המדינה
אוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו