בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 28.11.2012

אורי אבנרי עונה לבני מוריס; משה ארנס על פרשת הילברג; ניסן בר-דיין על "הספר 1973: הדרך למלחמה"

2תגובות

מבוא לצפרות

אם בני מוריס הוא יונה, כפי שהוא מתעקש לטעון בתשובה לביקורתי על ספרו ‏(“הארץ, ספרים”, 31.10‏), כי אז יש לשכתב את ספרי האורניתולוגיה, ולצרף את היונים למדור העופות הדורסים.

הברית החדשה מספרת על הרב היהודי שאול שרכב לדמשק, כדי להטיף נגד הנוצרים. בדרך היתה לו התגלות, והוא נהפך לגדול המטיפים הנוצרים. למוריס היתה התגלות דומה. כפי שהוא מעיד על עצמו, היו לכך שתי סיבות: ערפאת דחה את הצעות אהוד ברק וביל קלינטון בקמפ דייוויד, והוא, מוריס, למד את תולדות הסכסוך. כלומר, רק בגיל 52 למד הפרופסור להיסטוריה את עיקרי ההיסטוריה והבין שהערבים רוצים לזרוק אותנו לים. לאותה מסקנה הגיע הירקן שלי מזמן, בלי ללמוד אף עובדה אחת.

אשר לקמפ דיוויד - מה שקרה שם נתון במחלוקת חמורה. רוב המשתתפים האמריקאים מעידים שברק הוא שגרם לקריסת המשא ומתן. וכמו בכל עניין, הנרטיב הפלסטיני שונה מאוד מהנרטיב הישראלי. כדאי לדעת את שניהם.

מוריס חושף את העובדה שאני אדם נאיבי, ושכל מפעל חיי ב–63 השנים האחרונות היה מבוסס על חלום באספמיה. כל עשרות המנהיגים הפלסטינים “מערפאת ומטה” הישקו אותי “במיטב תחמנותם”.

במהלך חיי נאמרו עלי הרבה דברים שליליים, אבל בדרך כלל אמרו שאני בן זונה קשוח, קר וחסר רגשות, ביקורתי וספקן. איש לא טען שאני אדם נאיבי ונוח להשפעה.
ולא רק אני. כך גם כל שאר הפעילים שנפגשו עם ערפאת יחד אתי, וביניהם מתי פלד, אלוף במלחמת ששת הימים, ויעקב ארנון, מנכ”ל משרד האוצר. כולם האמינו לשקרן ולתחמן ערפאת, שבסך הכל רצה לרצוח אותנו. מעניין שרק מוריס מבין את רחשי הלב שלו ושל יורשו. ונראה שגם אביגדור ליברמן.

כדוגמה לנאיביות חסרת התקנה שלי אומר מוריס שהייתי מן הסתם גם מאמין למופתי, חג’ אמין אל־חוסייני. יורשה לי לציין שבשעה שהמופתי פתח במרד הערבי, הצטרפתי לשורות הארגון הצבאי הלאומי. אבל זה היה, כמובן, לפני שמוריס נולד.

רויטרס רויטרס

מוריס שואל “לאיזה מעשי־שלום מופלאים רומז אבנרי כשהוא כותב שאני מתעלם ממעשיהם של הפלסטינים?” נו, למשל מהעובדה שערפאת ויתר באוסלו בשם העם הפלסטיני על 78% של פלסטינה המנדטורית, כפי שעשה עכשיו שוב אבו־מאזן. אבל הם הרי שקרנים, כמו כל הערבים, ורק פתי יאמין להם.

מותר למוריס לשנות את דעותיו ולהפוך מאופטימי לפסימי ביחס לשלום, אך להיסטוריון אסור לשנות את ההיסטוריה בהתאם לשינויים במצב רוחו.

כדי לחזק את טענתו שחיי היהודים בארצות האיסלאם היו כולם סיפור של ייסורים והשפלה, מביא מוריס רשימה של פוגרומים: 1066 בגרנדה, 1033 ו–1276 בפז וכן הלאה, עשרה בסך הכל, “וזו רק רשימה חלקית”. האם מוריס אינו מרגיש שזו טענה מגוחכת ממש, בהשוואה למה שארע באותו זמן באירופה הנוצרית: שריפת היהודים על ידי האינקוויזיציה, טבח היהודים בחבל הריין על ידי הצלבנים ‏(שטבחו גם את היהודים והמוסלמים ביחד כאשר הגיעו לארץ‏), גירוש היהודים מאנגליה ומארצות אחרות, מאות הפוגרומים ברוסיה הצארית, עד השואה? עשרה גיליונות של “הארץ, ספרים” לא יספיקו למנותם.

אם מצב היהודים בארצות האיסלאם היה כל כך נורא, איך מסביר מוריס את העובדה שמאות אלפי היהודים שגורשו מספרד הקתולית בחרו ברוב עצום להתיישב דווקא בארצות שתחת שלטון מוסלמי, ממרוקו עד בוסניה?

לדברי מוריס, אני “מגיע עד גיחוך” כשאני מציין את העובדה שהיוונים, הבולגרים והסרבים, למשל, נשארו נוצרים אדוקים גם אחרי מאות שנים של שלטון מוסלמי. הוא מייעץ לי לשאול יווני, בולגרי וסרבי מה דעתם על הכיבוש המוסלמי של ארצותיהם. אני מציע למוריס להציג את אותה השאלה לפרואנים על הכיבוש הספרדי, לאינדיאנים על הכיבוש האמריקאי, לגרמנים על הכיבוש הצרפתי, לאלג’ירים על הכיבוש הצרפתי.

העובדה נשארת: האגדה של כפיית האיסלאם על נוצרים ויהודים בחרב היא אגדה - חרף טענות מוריס, שמחשיב את “תור הזהב” המוסלמי־יהודי בספרד כפרשה זניחה.
מוריס ממשיך לרכוב על “האמנה הפלסטינית” האומללה, שחוברה כאשר העם הפלסטיני היה בתחתית השפל, ועצם קיומו נשלל על ידי ממשלות ישראל. ‏(גולדה מאיר: “אין דבר כזה כמו עם פלסטיני”‏), אבל מוריס מתעלם מהעובדה שסעיפי האמנה בוטלו בטקס חגיגי, בנוכחות הנשיא ביל קלינטון. גם זאת היתה, בוודאי, רמאות.

אבל העיקר הוא שבני מוריס עושה דבר שלא־ייעשה על ידי היסטוריון: הוא מתעלם לחלוטין מהנרטיב של הצד השני. מוריס אינו חייב לקבל את טענות הערבים על שום נושא, אבל היסטוריון אמיתי מציג את הנרטיב של שני הצדדים לפני שהוא מסיק מסקנות. אחרת הוא אינו היסטוריון, אלא תועמלן.

אז מה ביחס לציפורים? אם יש לציפור מקור של נץ, נוצות של נץ ורגליים של נץ, אז היא נץ. גם אם נדמה לה שהיא יונה.

אורי אבנרי

שאלות שצריך לשאול

בעקבות גיליון הנושא על פרשת הילברג ‏(“הארץ, ספרים”, 21.11‏). “ההתמוטטות היהודית בפני המתקפה הגרמנית היתה ביטוי של כישלון”. כך כתב ראול הילברג בפרק הראשון של ספרו המונומנטלי “חורבן יהודי אירופה”, שיצא לאור לראשונה בארצות הברית ב–1961. כנראה שנימה ביקורתית זו כלפי הקורבן היהודי, נימה שחזרה בפרקים נוספים של ספרו, גרמה לכך שמוסד יד ושם סירב להוציא לאור את הספר בעברית במשך יותר מ–50 שנים. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

האם יש מקום לבחון את תגובת העם היהודי למסע הרצח הגרמני במלחמת העולם השנייה? הילברג לא היסס לגעת בנושא רגיש זה. לחוקרי יד ושם הנושא כנראה נשאר מחוץ לתחום. אבל השאלה הזאת אינה נעלמת גם אם נמנעים מלעסוק בה. בוודאי שאין מקום לוועדות חקירה כפי שנהוג אצלנו לבחינת סיבות לכישלונות במלחמה. אך מדוע לא לחקור, כן, גם ביד ושם, את התנהגות המנהיגות היהודית בתקופה הגורלית והנוראה הזאת?

בכל הקשור למנהיגות היהודית בארצות הברית ובארץ ישראל בתקופה זו, נושא שהילברג לא עסק בו, התשובה הסתמית היא שרוב הזמן לא ידעו המנהיגים בארץ מה קורה לאחיהם באירופה. וכאשר נודע להם באיחור רב שהגרמנים מבצעים רצח המוני ביהודי אירופה ממילא לא היה מה לעשות - לא נותר אלא להמתין לניצחון בעלות הברית במלחמה. אבל ספק אם זו תשובה מספקת.

כל תקופת המלחמה פעלו בשווייץ משרדים של הסוכנות היהודית, של הקונגרס היהודי העולמי ושל תנועת החלוץ. הם היו בקשר עם יהודים באזורי הכיבוש הגרמני. מה ידעו על רצח יהודים על ידי הגרמנים, ואיך פעלו כדי להשיג מודיעין על שקורה שם? ואילו הנחיות קיבלו מירושלים ומניו יורק?

כאשר בנובמבר 1942 ממדי הרצח כבר היו גלויים לכל, רצח שהתחיל עם כניסת הצבא הגרמני לשטחי ברית המועצות ביוני 1941, מה נעשה כדי לעורר את דעת הקהל וכדי להפעיל לחץ פוליטי על ממשלת ארצות הברית ליזום פעולות הצלה, ולכפות על הבריטים לאפשר ליהודים שנמלטים מאירופה להגיע לארץ? ומדוע המנהיגות הציונית בארצות הברית סירבה לשתף פעולה עם משלחת האצ”ל שם במסע של התעוררות ולחץ פוליטי?
כאשר הגיעו הידיעות למשרד החלוץ בשווייץ על הכנות להתנגדות צבאית לגרמנים ‏(שכונתה במכתבים “הגנה”‏), מה היתה התגובה במוסדות בארץ? מדוע לא נשלח כסף למתכוננים למרד? מדוע לא היתה הנחיה לאחד את כל הכוחות לקראת המרד בגטו ורשה? אלו שאלות שראוי לנסות למצוא להן תשובות.

אפשר להבין את ההיסוס, ואף הסירוב, לבחון או לבקר את התנהגות הקורבנות. מי יכול להעמיד את עצמו במקומם? מי יעז לבקר אותם? אבל מותר להקשיב לקולותיהם. לאחר שבקיץ ובסתיו 1942, במשך שבעה שבועות, נשלחו כ–270 אלף יהודים מגטו ורשה לטרבלינקה ישר לתאי הגזים, ללא התנגדות מצד היהודים, כתב ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום שהיה במקום את הדברים הבאים: “מדוע הרשנו לעצמנו ללכת כצאן לטבח? מדוע הכל בא לאויב בקלות כזאת? מדוע לא נגרמה לתליינים אפילו אבדה אחת? מדוע יכלו 50 אנשי אס־אס ‏(יש האומרים אף פחות‏) בעזרת כ–200 שומרים אוקראינים ומספר דומה של לאטבים, לבצע את המבצע בצורה כה חלקה? מלכתחילה אסור היה לאפשר את היישוב מחדש ‏(הגירוש‏). היינו צריכים לרוץ אל הרחובות, להצית באש כל דבר שבטווח ראייתנו, להרוס את החומות ולהימלט לצד השני. הגרמנים היו נוקמים בנו את נקמתם. היינו משלמים בחיי רבבות, אך לא 300 אלף”.

בגירוש הזה לקחה חלק המשטרה היהודית, שהיתה חלק ממנגנון היודנראט בגטו ורשה. יכול להיות שלתופעה זו כיוון הילברג בספרו.

משה ארנס
סביון

משפט ההיסטוריה

בתגובה לביקורתו של אורי בר־יוסף על ספרו של יגאל קיפניס, “1973: הדרך למלחמה” ‏(“הארץ, ספרים”, 17.10‏).

בר־יוסף מבקר את יגאל קיפניס על כך שלעתים פרשנותו למאורעות היתה שגויה, ופה ושם לא דייק בעובדות. אך על אף זאת, ברור לכל מי שקורא את ספרו, שכאן היה מחדל קולוסאלי. הפתעה לא היתה. תופי המלחמה רעמו והכתובת היתה על הקיר, אך המנהיגים באותה העת התעלמו מכך ואטמו אוזניהם משמוע. הקונספציה השגויה לא היתה שיש סבירות נמוכה למלחמה, אלא שאם וכאשר תפרוץ נכה את המצרים והסורים שוק על ירך.
בנוסף, צה”ל לא היה ערוך למלחמה שלא היה ספק כי תפרוץ. הכוחות המשוריינים בסיני וברמה היו מדולדלים. לא היה להם מענה לסאגרים האנטי־טנקיים. החטיבה הירושלמית, שהחזיקה את קו המעוזים - חייליה היו ברובם מבוגרים יחסית ולא נמנו עם העילית הקרבית של צה”ל. חלק מהמעוזים היו בכלל נטושים.

חוסר ההיערכות למלחמה התבטא גם בדברים נוספים, ואמנה שניים מהם. לחיל האוויר לא היה מענה לטילי הקרקע־אוויר שקודמו לעבר התעלה לאחר הפסקת האש של מלחמת ההתשה. התת־מקלע העוזי קצר־הטווח והאף־אם הבלגי החצי־אוטומטי היו נחותים בהשוואה לקלצ’ניקוב הרוסי, האם–16 האמריקאי הגיע לזירה רק לקראת סוף המלחמה כשכבר התנהלו השיחות בקילומטר ה–101, אך זה היה מאוחר מדי.

על כל אלה ורבים אחרים ראויים אותם מנהיגים להוקעה, והם יעמדו למשפט ההיסטוריה על מחדליהם. מבחינה זאת ואחרות ראוי ספרו של קיפניס לכל שבח, בנוסף לכך שהוא מעלה על סדר היום הציבורי את אותם ימים נוראים שלפני 39 שנים.

ניסן בר־דיין
ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו