בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 19.12.2012

על מקור השם "מילון בן יהודה שטראסה"; על פרשת הילברג ומה עוד אפשר ללמוד על השואה; ועל זיכרון גירוש האינדיאנים

2תגובות

צחוק בצד
כתבה נאה תרם לנו מיכאל דק על עליית הייקים בשנות ה–30 ‏(“הארץ, ספרים”, 12.12‏), אך נראה לי שהוא הפריז בצלילי לעג וגיחוך, שחלקם אמנם מבוססים על מציאות קשה של עולים־לא־נקלטים. בסופו של דבר, יש להכיר בתרומה העצומה שהקהילה הייקית, בהשתרשותה בארץ, תרמה ליישוב ‏(ואחר כך למדינה‏) בתחומים רבים. הישגים אלה - במשפטים, בשלטון החוק, בביסוס החילוניות היהודית כ”כשרה” גם בארץ ישראל, במדע, בצה”ל, בהקמת מפעלים ובמיוחד בחיזוק וביצור התנועה הקיבוצית - כל אלה חייבים להנמיך את גלי הצחוק על מנהגים “מוזרים” ולהאדיר את ההערכה למאות אלפי עולי גרמניה.

אשר לספר הנחמד שליקט את ביטויי “העברית הייקית” המגומגמת, הרי שמו - “מילון בן יהודה שטראסה” - אינו מבטא את מלוא הגיחוך שבנסיונות הייקים לרכוש את השפה הזרה להם כל כך. הרי גם היום אנו מסבירים לכל תייר או עולה מאמריקה, באופן הטבעי ביותר, היכן “בן יהודה סטריט”. מה שעורר אז גלי צחוק ‏(בלתי נעימים לאוזני הדוברים‏) היה הנוהג לתאר את המקוםר כ”רחוב בן יהודה שטראסה”, ועל כך באמת קשה היה לעבור במבע פנים רציני.

יואל דרום
כפר מנחם

כך היינו
קראתי ושמחתי שמיכאל דק הקדיש רשימה ‏(משעשעת כשלעצמה‏) לספר “מילון בן יהודה שטראסה”, שבו אני מעיין בהנאה יתירה מאז קניתיו ‏(“הארץ, ספרים”, 12.12‏).
עזבתי את ברלין, עיר הולדתי, כבר בראשית שנת 1933 הודות לאבי נתן ז”ל, שנטש את גרמניה עם כל המשפחה ברגע שראה את הנולד ‏(והצדיק את התואר שהדבקנו לו, “נתן החכם”, לפי ספרו של לסינג‏). למרות שזוכר אני היטב רבים מהביטויים בעיקר עקב מקצועי, ארכיטקט ‏(והודות לאמי ז”ל שלא הצליחה ללמוד עברית עד יום מותה‏), רבים הם הביטויים שצצים ועולים בזיכרוני לאחר קריאתם המחודשת.
איני יודע כמה ייקים נותרו עוד בארץ, אך טוב עשו העורכים גם אם נותרו עדיין וחיים עממנו מתי מעט. הספר כבר המשקל ‏(תרתי משמע‏) הוא מצבה נאה ביותר לקהילה הקטנה יחסית שהגיעה ארצה בשנות ה–30, קטנה אך איכותית, ותרמה תרומתה רבת המשקל, והבלתי נשכחת, לשפה העברית המדוברת.
אולם, הערה אחת לי, אם זכרוני אינו מטעני ממרומי גילי ‏(85‏): הבדיחה היתה “רחוב בן יהודה שטראסה”, ולכן ראוי היה, אולי, לקרוא את שם הספר “מילון רחוב בן יהודה שטראסה”. כך היה נשמר האופי הייקי האולטימטיבי גם בכותרת הספר.

חיים תיבון
‏(לשעבר Herbert Strohweiss‏)
חיפה

אקטואלי בכל זאת
בעוד קצת למעלה משנה יהיו בוודאי רבים שיעלו על נס את פרוץ המלחמה העולמית הגדולה, לפני כמאה שנה. אבל יהיו גם בוודאי לא מעטים שיעלו את זכר המאורע המכונן של היווצרות המונח “ג’נוסייד” על ידי המשפטן רפאל למקין ב–1944.

מאוד משמח לפיכך שהוצאת “נהר” זיכתה אותנו כבר כעת בתרגום לספר “מולאטית ושמה בדידות”, שיצא אמנם לאור לפני כ–40 שנה אבל מפעם לפעם נדמה שלא מעט מתכניו נשארו עדיין משומרים ותקפים, כפי שגם נכתב ברשימתה של נירית בן־ארי ‏(“הארץ, ספרים”, 5.12‏).

כדאי אולי לחזור ולהזכיר בהזדמנות זאת כי ב–1838 נערך גירוש נורא של אינדיאנים שנקראו בשם צ’ירוקי בארצות הברית. האווירה שאיפשרה את הטבח באינדיאנים ב–1838 דומה באופן מדהים לאווירה שהשתררה כמאה שנים מאוחר יותר, במארס 1938, עם ה”אנשלוס” והיחס כלפי היהודים שהתגוררו באוסטריה, כשהישגים של קבוצה אנושית אחת נחשבו לפתע כשלל לגיטימי לשוד על ידי קבוצה אחרת.

חשוב שתימצא הדרך שרבים ירכשו ויפנימו את הכרת האדם השונה בכמעין “משנה קסנולוגית” - ונדמה כי “מולאטית ושמה בדידות” תורם נדבך חשוב למי שאכן ירצו להימנע מתופעות ההתבהמות שמתרחשות בהיעדרה.

עדה הרצברג
ירושלים

לא בנשימה אחת
תום שגב, בביקורתו על ספרו של רפי מן, “המנהיג והתקשורת” ‏(“הארץ, ספרים”, 5.12‏), כותב בסוף דבריו: “גרשום שוקן, עזריאל קרליבך, הרצל רוזנבלום, אורי אבנרי, נתן אלתרמן וכמה מהאבות המייסדים האחרים של העיתונות היו דמויות מרתקות ומציתות דמיון”, ומייחס לכולם תכונות שביניהן עריכת העיתון ב”תבונה רבה וכישרון גדול”. ההכללה של הרצל רוזנבלום ברשימה המכובדת הזו תמוהה ביותר. שגב מתעלם ממה שידוע ברבים כבר שנים רבות, שרוזנבלום היה עורך של “ידיעות אחרונות” בשם בלבד. הוא לא יסד וגם לא ערך את העיתון. מי שערך באמת את העיתון “בתבונה רבה ובכישרון גדול” היה דב יודקובסקי, שעשה זאת במשך שנים רבות תחת התואר האפרורי “מרכז המערכת”. הוא גם זכור לכל העיתונאים הוותיקים, הן ב”ידיעות אחרונות” והן מחוץ לו, כעורך מיתולוגי שלימד אותם, לפי עדותם, להיות עיתונאים. רוזנבלום כתב כל יום מאמר מליצי, אך מערכת העיתון בדרך כלל התעלמה ממאמריו חוצבי האש; למעט שניים־שלושה מאורעות יוצאי דופן, כמו הסכם השילומים עם גרמניה, תרומתו לסדר היום של העיתון היתה על פי רוב אפסית.
דן תדמור
טבעון

הנאציזם מת
בתגובה למאמריהם של בעז נוימן ועמוס גולדברג במוסף המיוחד לרגל צאתו לאור של הספר “חורבן יהודי אירופה” מאת ראול הילברג ‏(“הארץ, ספרים”, 21.11‏).
האם יש מה לחדש במחקר על הנאציזם? החוקרים ד”ר בעז נוימן וד”ר עמוס גולדברג טוענים כי עדיין, 70–80 שנה לאחר הרייך השלישי, יש מה לחדש בנושא. נוימן טוען כי עלינו להתרכז באופן שבו הנאצים “הבינו ופירשו את הנאציות שלהם”, ולטענתו, הקורא הישראלי אינו מודע לחידושים האחרונים בחקר הנאציזם וההיסטוריה הגרמנית.
נוימן מנסה להראות כי בחינת הנאציזם כפרויקט “אקזיסטנציאלי, ביולוגי, תיאולוגי, רפואי ואפילו ‘הומניסטי’ מסוג חדש”, יוביל אותנו לתובנות חדשות על אודות הנאציזם. אמירתו “הירוקה” של הימלר משנת 1942 על אודות מזרח אירופה
כ–green and pleasant land, מפורשת על ידי נוימן כי “ייתכן שהשואה היתה בכלל פרויקט אסתטי, סביבתי”, והיא דומה לפרשנות הנאורה הניתנת כיום למלחמתו של היטלר בעישון והמאבק הנאצי בסרטן. בשני המקרים אסור לשכוח את הטירוף הגזעני שעמד מאחורי נאורות זו.
נוימן לוקח ברצינות רבה אמרות שפר, ותורות סמי־משיחיות שהושמעו על ידי מעריצי היטלר שרבים מהם קיבלו בימי הרייך השלישי הזדמנות להשמיע את כל אשר היה בלבם בזמן המשטר הרפובליקני הווימארי. את חלקם כל משטר נורמלי אחר היה משתיק או מכניס לבית חולים לחולי נפש.
יש להתייחס בזהירות ובביקורתיות רבה לדבריהם של אנשים ‏(שכינו עצמם הוגי דעות‏) ברייך השלישי. נוימן טוען כי הנאציזם “לא היה רק דעה” והוא צודק, אך מכאן ועד העמדת הנאציזם כתפישת עולם מגובשת, הומניסטית, הממשיכה את מסורת הנאורות האירופית, ולא נחשבת לעשב שוטה ‏(ואגב, אין מדובר ב”פרויקט הנאורות” שנמשך לאורך מאות שנים, אלא ב–16 שנים בלבד‏), הדרך לא רק רחוקה אלא פשוט בעייתית ואפילו מסוכנת. יש בה כדי לרמוז ואולי אפילו להצדיק גישות נאציונל־סוציאליסטיות מסוימות, שמקובלות כיום רק בתרבויות משנה ניאו־נאציות או בתופעות מתוך התרבות הפופולרית ‏(סרטי פשע וסרטים פורנוגרפיים, משחקי מחשב ומוסיקת מטאל‏), או בכתות הסוגדות לאוֹקוּלטיזם נאצי.
אני בטוח שנוימן אינו נותן יד להצדקת הנאציזם בכל צורה, אולם אין בדחיית גישתו הטכנוקרטית והביורוקרטית של הילברג כדי לפנות את הדרך להסבר המסתמך על הפירוש הנאצי בן התקופה.
עמוס גולדברג מחרה מחזיק אחרי נוימן ומנסה להבין מדוע מחקרים רבים העוסקים בהיסטוריה גרמנית אינם מתורגמים לעברית וזרים לקורא הישראלי. גולדברג מסביר כי הישראלים והוצאות הספרים בישראל צמאים רק לספרים העוסקים “בהיטלר ובאנטישמיות החריפה שלו”, וטוען להטיה בפרסומים בעברית בנוגע לשואה.
ראשית, טענתו זו אינה מדויקת. מצב הפרסומים בעברית בנושאים הקשורים בנאציזם ובהיסטוריה גרמנית הוא אדיר, בוודאי הרבה יותר מפרסומים הקשורים להיסטוריה או לחברה הבריטית או הצרפתית. ואם נתעלם לרגע משיקולים כלכליים של הוצאות ספרים: מדוע חושב גולדברג שהקורא הישראלי זקוק לתרגומים בעברית של הדיונים האינטנסיביים, האופנתיים, שלא פעם ממחזרים חומרים ישנים, הקשורים בגרמניה הנאצית? הרי מי שמתעניין בנושאים אלו ימצא אותם נגישים באנגלית בספריות ובאינטרנט. תמיהתו של גולדברג על מספר הספרים הזעיר בעברית לעומת באנגלית תמוהה עוד יותר, שכן החוקרים המובילים כיום בעולם בחקר הנאציזם וההיסטוריה הגרמנית הם גרמנים ואנגלו־אמריקאים.
כנגד זאת צריך גולדברג לשאול מדוע חוקרים ישראלים, והוא ביניהם, אינם עוסקים בנושאים שאינם קשורים לאנטישמיות גרמנית, יהודי גרמניה והשואה? ‏(גילוי נאות: כותב שורות אלו היה בזמנו בין הבודדים שניסה להאיר לקורא הישראלי והאירופי אספקטים שאינם קשורים לנושאים אלו‏). בין אם אלו קשיי שפה, חוסר יכולת לקרוא כתבי יד בגרמנית או האתנוצנטריות הישראלית־היהודית הידועה - לא ברור מדוע מאיץ גולדברג בהוצאות הספרים לבזבז כסף על נושאים חשובים אך נגישים גם כך לקורא הישראלי.
ייתכן שהתשובה נעוצה ‏(וכאן אני חוזר למאמרו של נוימן‏) ל”סוד הקסם הנאצי”. מחד גיסא, איני מבין מדוע יש להמשיך ולמחזר או להמציא גישות חדשות בחקר הנאציזם כאשר בסופו של דבר מגיעים למסקנות הידועות מזה שנים. מאידך גיסא, אין להכחיש כי there is no business as Hitler business, היינו היטלר, הנאציזם והשואה מוֹכרים ‏(ספרים, משחקים, סרטים, אופנה, מזכרות, סמלים, תרבות הזומבים‏), לעומת הקיסר הגרמני וילהלם השני, הליברליזם האנגלי והרפובליקה השלישית הצרפתית. הסיבה ל”סוד הקסם הנאצי” שכנראה מהלך קסם אף על ישראלים רבים עוד מימי אופנת “ספרוני הסטאלגים”, היא השילוב הנאצי בין אי־רציונליות וקסם אפל שהנאצים עצמם פיתחו, לבין רצחנות קרה, טכנוקרטית ורציונלית, אסתטית ואופנתית, סטיות אישיותיות ותחכום אקדמי.
חוקרים רבים, ביניהם אף ישראלים, נמשכים לחקר “החיה הנאצית” הן מסיבות אישיות־משפחתיות הקשורות לשואה, אך גם בשל ייחודה בנוף התרבות המערבית במאות השנים האחרונות. אחרים מאמינים כי נדרשת יותר חשיפה להיסטוריוגרפיה על גרמניה הנאצית ועברה.
נראה לי כי מאחורי המגמות עומד חוסר היכולת להבין כי השואה נגמרה בשנת 1945 ומאז היא לצערנו מצויה רק בליבותיהם של הניצולים ואלו שחוו את שנות הטירוף וההרג. הנאציונל־סוציאליזם הוכרע באותה שנה, ומאז הוא מצוי רק בלבותיהם של מעריצים ניאו־נאצים. הסכנה הינה כי הזומבים הנאצים יקומו לתחייה אמיתית, כשאנשים כמונו באמת יאמינו בפרויקט הנאורות הנאצית.

ד”ר עודד היילברונר
תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו