תגובה | "הילד הנורא של הביקורת" אינו דורש מעצמו הסבר, הבנה והנמקה

יהודה ויזן אינו מבדיל בין המשוררים הפולנים השונים והוא כותב עליהם כאילו היו ערימה אחת אחידה, מבלי להקשיב לייחודם ולמוזיקליות של תרגומיהם. תגובה על הביקורת על קובץ תרגומי השירה של דוד וינפלד

נסים קלדרון
נסים קלדרון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דוד וינפלד עם ויסלבה שימבורסקה בכותל המערבי בירושלים, 2004. אולי הקוראים מצאו אצלה הקבלה מפתיעה ומרעננת בין הניסיון ההיסטורי הפולני לניסיון ההיסטורי היהודי
דוד וינפלד עם ויסלבה שימבורסקה בכותל המערבי בירושלים, 2004. אולי הקוראים מצאו אצלה הקבלה מפתיעה ומרעננת בין הניסיון ההיסטורי הפולני לניסיון ההיסטורי היהודיצילום: Michal Rusinek
נסים קלדרון
נסים קלדרון

1. בביקורתו על "דבור מגושם יושב על פרח", קובץ המבחר מתרגומי השירה של דוד וינפלד (הוצאת אפיק וגמא), ציטט אותי יהודה ויזן ועירבב כהוגן בין דעתו לדעתי. אז כדאי להבהיר את הדעות החלוקות. ויזן כותב שאין שירה בתרגומי השירה של וינפלד מפולנית ("ספרים", 27.9). מה, אם כן, יש בהם? "ערימות של הגיגים והיגדים", "פילוסופיות בגרוש". אילו הגיגים מצא ויזן? מהן אותן פילוסופיות ולמה חושב ויזן שמחירן הוא גרוש? דממה. אף מלה. הוא מבטל היגדים בשירים בלי שיגיד מלה על ההיגדים, בלי שיסביר למה ההיגדים אינם אומרים הרבה.

למשל, ההיגד של צ'סלב מילוש שגלגל הענק של הוורשאים המשיך להסתובב בעליצות בזמן שגטו ורשה בער. זה בשביל ויזן הגיג קטן, הגיג זעיר שהוליך שולל את ועדת פרס נובל לספרות. אפילו לא הגיג שמתחבר, אחרי דרך ארוכה, אל הגיג אחר של מילוש על כך שאלן גינזברג, ולא הוא, הוא "המשורר הגדול של המאה הרצחנית". סתם "ערימה של הגיגים". למשל, ההיגד של זביגנייב הרברט שעל פיו את זוועות המאה ה–20 חוללו רבים שהיו "הבריונים מן ההיסטוריה", ושומר נפשו ירחק מן הרבים, והשונים, המדברים בשם ההיסטוריה. זה בשביל ויזן שווה גרוש. הוא עושה הכל כדי להיכנס למשבצת "הילד הנורא של הביקורת", וילדים נוראים אינם דורשים מעצמם את הקטנות של ההסבר, וההבנה, וההנמקה.

עטיפת הספר "דבור מגושם יושב על פרח"
עטיפת הספר "דבור מגושם יושב על פרח"צילום: עיצוב העטיפה: יואב וינפלד / הוצאת אפיק וגמא

2. מה בכל זאת אומר ויזן על תרגומי וינפלד? הוא אומר שהם "פרוזה אפרפרה", "יצירות שאינן חרוזות, או שאינן חרוזות ושקולות" (ואף מגייס אותי בעל כורחי להנמקת טיעון זה). זה משהו. זה הסבר. זה הגיג. ואפילו הגיג שמתחבר להגיג שני: על פי ויזן, דור המדינה, בהנהגתו של נתן זך, ברח מן השירה החרוזה והשקולה של דור אלתרמן, וכדרכם של ישישים בני דור זה, גם וינפלד דבק בגרסא דצעירותא שלו. וינפלד, אומר ויזן, לא שמע שהיום כבר יש דורי מנור, וכבר מותר לחזור אל החרוזים ואל המשקל הסדיר, והוא כותב פרוזה בלי מוזיקה.

באמת? אין מוזיקה אצל הרברט־של־וינפלד? למשל כאן: "וידוי: / מר קוגיטו / נולד / חי / ומסתלק מהעולם / בבחינת יצור / משולל לחלוטין תת הכרה". מי שיקרא את ה"הגיג" הזה בלי המוזיקה של חלוקת השורות, בלי האנרגיה של הסטקאטו, הוא חירש. המלה היחידה שבשורה הראשונה, "וידוי", דורשת עצירה לפני שהיא מתחלפת בשתי מלים, "מר קוגיטו"; ואחר כך, בשורה האחרונה, זורם ה"וידוי" החצי מחויך הזה מן ה"אני חושב" שבשתי המלים הקצרות אל תת ההכרה שסולקה על ידי המשורר בחיוך מריר, וזאת בארבע מלים ארוכות ודשנות, שמסתיימות בלי נקודה.

ואין מוזיקה אחרת לגמרי אצל מילוש־של־וינפלד? למשל המוזיקה הנינוחה והחמה, והבורחת מן הסטקאטו, כאן: "כמה חמים האור! מן המפרץ הוורוד / תרנים של עצי אשוח, מנוחת חבלי העגינה / בערפילי הבוקר. במקום שיובל מפכפך / אל מי הים, ליד הגשרון, צלילי חליל".

ואוזנו של ויזן לא שמעה מוזיקה שלישית, שונה ושטנית וסקסית, אצל אנה סווירשצ'ינסקה־של־וינפלד: "הוא התמשך, החיבוק שלנו. / אהבנו זה את זה / עד העצם. / אני שומעת את חרוק העצמות, רואה / את שני השלדים שלנו" (שלושת השירים שהובאו כאן לקוחים מהקובץ החדש).

בשביל ויזן זו "פרוזה אפרפרה", זה "שיר ללא ניגון, שיר שאינו שר". בשביל ויזן גם אין הבדלים בין המשוררים השונים ובין התרגומים השונים; כולם הרי פולנים. הוא כותב עליהם כאילו היו ערימה אחת, ואחידה, של הגיגים. רחמים על הילד הנורא, הוא כל כך צורח עד שהלכו לו האוזניים.

נתן זך. ברח מן השירה החרוזה והשקולה של דור אלתרמן
נתן זך. ברח מן השירה החרוזה והשקולה של דור אלתרמןצילום: תומר אפלבאום

3. ויזן, כאמור, מייחס את ההתרחקות מן החרוז והמשקל לשייכות של וינפלד ל"דור המדינה". הוא מדבר על השפעתה המצמיתה של שירה "שנכתבה לקראת אמצע המאה ה–20 ואילך" . אמצע המאה ה–20 כבר רחוק מווינפלד מרחק של 70 שנה, ובשביל מוזיקליות בלי חרוז ומשקל סדיר יכול וינפלד ללכת — והוא הולך — אל מסורת שאכן הגיעה אל ת"ס אליוט ואל זך, אבל נוכחים בה — ואצל וינפלד בהחלט נוכחים — דורות רבים של שירה (מגוונת מאוד מבחינה מוזיקלית), החל — למשל — בגילגמש האכדי, דרך — למשל — שירת הים וספר תהילים, ועד דור המדינה בעברית החדשה. אוזן מעודכנת מאוד מקשיבה למסורת הארוכה הזאת כאשר וינפלד מתרגם שיר. הוא זוכר היטב שבלי חרוז ובלי משקל סדיר משורר תהילים, ולא רק דן פגיס (שגם אותו זוכר וינפלד), שר בניגון מתוזמר לעילא. ויזן מחבר בין היעדר חרוז להיעדר תחכום. מילא שהוא לא שמע את התחכום של הרברט כשהוא ממציא לעצמו איזה "מר קוגיטו", שמפתה אותנו ב"אני חושב משמע אני קיים" ואינו רוצה לפתות אותנו בחרוזים, אבל גם על התחכום שבתהילים הלא־מחורזים לא שמע ויזן (לא עלה בדעתו להתעניין, למשל, גם בכך שמילוש תירגם את תהילים לפולנית).

4. כבר 100 שנה לפחות שהשירה בהרבה מאוד שפות חיה ובועטת כאשר היא מטפחת מגמה (שאינה בלעדית) של ויתור על החרוז והמשקל הסדירים. ולא רק לטובת מוזיקליות אחרת, אלא גם לטובת הבלטת אלמנטים מובהקים אחרים של השירה: הפרסונה שהמשורר ממציא, הסמל המוציא דברים מפשוטם, הרטוריקה של ארגון המלים, השורות, התחושות, הרעיונות. איני מחדש כאן כלום, אלה אלמנטים עתיקים ומוכרים שעושים שירה לשירה. אילו התעניין ויזן במשוררים הפולנים, היה מוצא שם מסיכות־מדברות שעוצבו לפרטיהן, ושהוא רשאי שלא לאהוב, ועולמות סמליים מפותלים, שגם אותם מותר לו לדחות. אדרבה, ידבר ונשמע משהו על מה שיש במשוררים האלה, ובשפע. אבל הוא לא מתעניין, הוא לא בודק. די לו בחרוזים. ולא כיוון שאני חושד בו שאינו יודע את יסודות השירה. מניע אחר דוחק בו. הוא כל כך רוצה להיות מבשרו של דור וקברנו של דור, שהוא עושה מעצמו בור בתולדות השירה. הוא לא כזה בור. הוא רק מאוהב בפרסונה הפסקנית שלו.

5. יש יחס בין המוזיקליות של שיר ובין התוכן שלו. האמירה נאחזת בקצב. המטפורה צמאה לחרוז, או מסרבת לחרוז. כאמור, אין אצל ויזן מלה אחת על האמירה, על עולם הדמיון ועל העמדות והנטיות של מילוש או הרברט או סווירשצ'ינסקה. אבל ויזן אינו מתגולל רק על וינפלד, אלא גם על "טבעו העגום של קורא השירה בימינו הסולד בכל נפשו מן המאתגר והמורכב". על פי ויזן, קוראי השירה המקולקלים, והרבים לצערו, הפסיקו לחפש אצל שימבורסקה את "רוח השירה". ואולי הם מצאו אצלה, דרך התרגום הנפלא של וינפלד, איזו הקבלה מפתיעה ומרעננת בין הניסיון ההיסטורי הפולני ובין הניסיון ההיסטורי היהודי. אותם קוראי שירה עברית עגומים מצאו אולי קשר בין צלילים של שימבורסקה־בתרגום־וינפלד ובין רעיונותיה, ואמונותיה, והתמודדותה עם האסונות שעברו על פולין — באמצעות פרספקטיבה ובאמצעות אירוניה. ויזן כלל אינו מתעניין בכל אלה. הוא חושב איך להדגיש את נחרצות השיפוטים שלו, לא איך לתת תכנים בשיפוטים שלו.

6. רק רגע. הוא ילמד את וינפלד שכדאי לכתוב תומס מור ולא תומס מורוס. בזה הוא מתעניין. זה מעסיק אותו.

7. לילדים נוראים של ביקורת יכול להיות תפקיד: הם יכולים לרענן מבטים, הם יכולים להסיר מוסכמות. אבל כאשר ברוך קורצווייל היה ילד (מזדקן) נורא כזה, הוא הביא אל האגרסיביות שלו (שלא אהבתי; העדפתי עליה את האגרסיביות של מרדכי שלו) תכנים, רעיונות, ויכוח בין אמונות. זה היה מעניין גם כשזה היה אבסורדי. ויזן מביא תוקפנות בלי תוכן רוחני. הוא מדבר — במאמרו על וינפלד כמו במאמריו האחרים — בשם "רוח השירה" כאילו יש איזו רוח שירה שאין לה המשכים מחוץ לשירה, כאילו יש "ספרות בלי עולם", כשם מאמר של זך, שהיה, אבוי, מדור המדינה. על העולם, ועל העולם הזורם אל השירה וממנה, אין לוויזן מה להגיד. יש לו טעם ספרותי (לא רע לפעמים), ששווה בדיוק כמו הטעם הספרותי השונה של כל קורא עגום, או בלתי עגום, אחר. שוב ושוב הוא צועק: "אני חושב ככה על X או Y, אני חושב דווקא ככה, כי רבים לא חושבים ככה". אז מה? מעבר לטעם האישי שלו אין לו הצעה תרבותית שאפשר לקבל או לדחות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ