ימות החמה - פרק ראשון | מדף הספרים - הארץ
ימות החמה
ג'. מ. קוטזי, תרגם מאנגלית והוסיף הערות אברהם יבין
31/12/2012 | 14:50
הוצאת עם עובד

יומנים 1975-1972

 

22 באוגוסט 1972

בסאנדיי טיימס של אתמול ידיעה מפרנסיסטאון שבבוצואנה. באחד מימי השבוע שעבר, באמצע הלילה, הגיעה מכונית, מכונית לבנה מדגם אמריקני, אל בית בשכונת מגורים. גברים בכובעי גרב קפצו מתוכה, פתחו בבעיטות את הדלת הקדמית והתחילו לירות. כשגמרו לירות העלו את הבית באש ונסעו משם. מבין האודים העשנים הוציאו השכנים שבע גופות מפוחמות: שני גברים, שלוש נשים ושני ילדים.

הרוצחים היו כביכול שחורים, אבל אחד השכנים שמע אותם מדברים אפריקנס זה עם זה והיה משוכנע שהיו לבנים מושחרי פנים. המתים היו דרום-אפריקנים, פליטים שבאו לגור בבית רק שבועות אחדים קודם לכן.

כשנתבקש להגיב, כינה שר החוץ הדרום-אפריקני, באמצעות דוברו, את הידיעה "ידיעה שלא אומתה". תיערך חקירה, כך טען, כדי לקבוע אם המתים אכן היו אזרחי דרום-אפריקה . אשר לצבא, מקור לא מזוהה מכחיש שלכוחות הביטחון הדרום-אפריקניים היה איזה קשר לדבר. הרציחות הן קרוב לוודאי עניין פנימי של ה"הקונגרס האפריקני הלאומי", כך רמז, תוצאה של "מתיחויות מתמשכות" בין הסיעות.

כך הם מתפרסמים, שבוע שבוע-שבוע, סיפורי הבדים האלה מאזורי הספר, רציחות ואחריהן הכחשות שקטות. הוא קורא את הידיעות וחש מזוהם. אל זה אפוא חזר! ואולם היכן בעולם יכול אדם להסתתר ולא לחוש שם מזוהם? היחוש נקי יותר בשלגים של שוודיה כשיקרא מרחוק על בני עמו ותעלוליהם האחרונים?

איך לברוח מן הטינופת – זאת לא שאלה חדשה. שאלה טורדנית ישנה שאינה מרפה, שמותירה את פצעה המוגלתי הנבזי.

"אני רואה ש'כוחות הביטחון' שבו לתחבולותיהם הישנות," הוא אומר לאביו. "הפעם בבוצואנה." אבל אביו זהיר מכדי להימשך לפיתיון. כשאביו לוקח את העיתון הוא מקפיד לדלג היישר לעמודי הספורט, לפסוח על הפוליטיקה – על הפוליטיקה וההריגות.

אביו אין לו אלא בוז כלפי היבשת שמצפון להם. "לצים" – במילה הזאת הוא מבטל את מנהיגיהן של מדינות אפריקניות – רודנים קטנים שכמעט אינם יודעים לאיית את שמותיהם, מוסעים ב"רולס-רויסים" שלהם מנשף לנשף, לבושים מדים של ארצות בדויות, מקושטים במדליות שהעניקו לעצמם. אפריקה – מקום של המונים מתים ברעב שלצים רצחנים שולטים עליהם.

"הם פרצו לבית בפרנסיסטאון והרגו את כולם," הוא ממשיך בכל זאת. "הוציאו אותם להורג. גם את הילדים. ראה. קרא את הכתבה. היא בעמוד הראשון."
אביו מושך בכתפיו. אביו לא יכול למצוא סדרת מילים רחבה דיה להכיל את התיעוב שהוא מתעב, מצד אחד, בריונים שרוצחים נשים וילדים חסרי מגן, ומן הצד האחר, טרוריסטים המנהלים מלחמה מתוך מקום מבטחים מעבר לגבול. והוא פותר את הבעיה בהשתקעות בתוצאות תחרויות הקריקט. כתגובה לדילמה מוסרית זה אמנם עלוב, אבל האם תגובתו שלו – התקפים של זעם וייאוש – טובה יותר?

היה היו ימים שחשב כי מי שהגו את הגרסה הדרום-אפריקנית של המושג סדר ציבורי, שהביאו לעולם את המערכת הענקית של שמורות פועלים ודרכונים פנימיים ועיירות-לוויין, ביססו את חזונם על טעויות הבנה טרגיות של ההיסטוריה. הם טעו בהבנת ההיסטוריה משום שהם, אנשים שנולדו בחוות או בערים קטנות בפנים הארץ והיו מבודדים בתוך לשון שאינה מדוברת בשום מקום אחר בעולם, לא יכלו להעריך את עוצמת הכוחות שמאז 1945 מבערים את העולם הקולוניאלי הישן. ואולם האמירה שטעו בהבנת ההיסטוריה היא עצמה מטעה. מפני שלא למדו כלל היסטוריה. אדרבה, הם פנו לה עורף, דחו אותה כמסכת השמצות שחיברו זרים שבזו לאפריקנרים והיו מעלימים עין אילו טבחו אותם השחורים עד אחרוני הנשים והטף. לבדם ובאין ידידים בקצה הרחוק של יבשת עוינת, הקימו את מדינתם-מבצרם והסתגרו בין חומותיה – שם ישמרו ששלהבת הציוויליזציה הנוצרית המערבית לא תכבה עד שישוב העולם לשפיותו.

כך, פחות או יותר, דיברו האנשים שעמדו בראש "המפלגה הלאומית" ומדינת הביטחון, ותקופה ארוכה חשב שהם מדברים בכנות. אבל לא עוד. מה שהם אומרים על הצלת הציוויליזציה, הוא נוטה לחשוב עתה, אינו אלא הטעיה. מאחרי מסך עשן של פטריוטיות הם יושבים ברגע זה ממש ומחשבים כמה עוד יוכלו להמשיך בהצגה (במכרות, בבתי החרושת) עד שיהיה עליהם לארוז את חפציהם, לגרוס את כל המסמכים המפלילים ולטוס לציריך או למונקו או לסן דיגו, שם, במסווה של חברות החזקה בשמות כמו "אלגרו סחר" או "ביטחונות עוצמה", קנו להם לפני שנים וילות ודירות כביטוח מפני יום הדין.

לפי דרך חשיבה חדשה מתוקנת זו שלו, האנשים ששלחו את חבורת הרוצחים לפרנסיסטאון לא היתה להם השקפה מוטעית לגבי ההיסטוריה ואף הרבה פחות מכך טרגית. לאמתו של דבר, קרוב לוודאי שצחקו בינם לבינם לאנשים שבאיוולתם יש להם בכלל השקפות. אשר לגורל הציוויליזציה הנוצרית באפריקה, היא עניינה אותם כשלג דאשתקד. ואלה – אלה! – הם האנשים שתחת שלטונם הנאלח הוא חי!

 

1 בספטמבר 1972

הבית שהוא גר בו עם אביו הוא משנות העשרים. הקירות, הבנויים חלקם לבנים שרופות ורובם לבני בוץ, כבר רקובים כל כך, בשל הלחות העולה מן האדמה, עד שהחלו להתפורר. לבודד אותם מן הלחות היא משימה בלתי אפשרית, לכל המוטב אפשר להקיף את הבית בסינר אטים של בטון ולקוות שלאט-לאט יתייבשו.

במדריך לשיפוץ הבית הוא לומד שלכל מטר של בטון יידרשו לו שלושה שקי חול, חמישה שקי חצץ ושק אחד של מלט. אם יעשה את הסינר סביב הבית בעובי של עשרה סנטימטרים, יידרשו לו, לפי חשבונו, שלושים שקי חול, חמישים שקי חצץ ועשרה שקי מלט, ולשם כך יהיה עליו לנסוע שש פעמים אל מחסן חומרי הבניין ולהביא שישה מטענים מלאים במשאית של טונה.

באמצע יום העבודה הראשון הוא מתחיל להבין שטעה טעות הרת אסון. או שטעה בהבנת ההוראות שבמדריך או שבחישוביו החליף מטרים מעוקבים במטרים רבועים. יידרשו הרבה יותר מעשרה שקי מלט וגם חול וחצץ להנחת תשעים ושישה מטרים רבועים של בטון. יהיה צורך לערוך הרבה יותר משש נסיעות אל מחסן חומרי הבניין; יהיה עליו להקריב לזה הרבה יותר מסופי שבוע אחדים מחייו.

שבוע אחר שבוע, משתמש באת ובמריצה, הוא מערבב חול, חצץ, מלט ומים. קטע אחר קטע הוא יוצק בטון נוזלי ומיישר אותו. גבו כואב, זרועותיו ופרקי ידיו נוקשים כל כך עד שבקושי הוא אוחז בעט. והעיקר, העבודה משעממת אותו. ובכל זאת הוא לא בלתי מרוצה. מה שמצא את עצמו עושה הוא מה שאנשים כמוהו היו צריכים לעשות מאז 1652, דהיינו, את העבודה המלוכלכת שלו עצמו. בעצם, כשהוא לא נותן את דעתו על הזמן שהוא מקדיש לזה, מתחילה העבודה לתת איזו הנאה משלה. אכן יש דבר כמו לוח בטון שהונח היטב וטיב הנחתו גלוי לכל עין. הלוחות שהוא מניח יאריכו ימים אחרי שתפקע השכירות ששכר את הבית, אולי אף אחרי חייו עלי אדמות, ואם כך יהיה, יימצא, במובן ידוע, מערים על מלאך המוות. יכול אדם לבלות את שארית ימי חייו בהנחת לוחות בטון ולשקוע כל לילה בשינה שאין עמוקה ממנה, עייף ודווה מיום עמל מכובד.

כמה מהפועלים לבושי הבלואים שעוברים על פניו ברחוב הם אלמונים שעשו עבודה שתאריך ימים אחריהם: כבישים, קירות, עמודים? מין אלמוות, אלמוות מוגבל, לא קשה כל כך להשיג. מדוע אפוא הוא מתעקש לרשום סימנים על נייר מתוך תקווה קלושה שבני אדם שעדיין לא נולדו יטרחו לפענח אותם?


16 באפריל 1973

אותו סאנדיי טיימס, שבין חשיפות של פרשות אהבים לוהטות בין מורים לתלמידות בערי-שדה, בין תמונות של כוכבניות משרבבות שפתיים בביקינים זערוריים, יוצא בגילוי מעשי הזוועה של כוחות הביטחון, מדווח ששר הפנים נתן אשרה המאפשרת לבריטן בריטנבך לחזור לארץ הולדתו לבקר את הוריו החולים. אשרת חמלה, כך היא נקראת; כוחה יפה גם לבריטנבך וגם לאשתו.

בריטנבך עזב את הארץ לפני שנים ועקר לפריז וזמן קצר אחר כך איבד את עולמו כשנשא אישה ויטנאמית, כלומר, אישה לא לבנה, אסיינית. ולא זו בלבד שנשא לו אותה, אלא, אם להאמין לשירים שהיא מופיעה בהם, הוא גם מאוהב בה אהבה עזה. ואף על פי כן, טוען הסאנדיי טיימס, יתיר השר ברחמיו לזוג ביקור של שלושים יום ובזמן הזה יתייחסו אל המכונה מרת בריטנבך כאל אדם לבן, לבן זמנית, לבן של כבוד.

מרגע שהגיעו בריטן ויולנדה – הוא נאה וכהה, היא יפה יופי עדין – לדרום לדרום-אפריקה, עוקבים אחריהם העיתונים. בעדשות זום תופסים כל רגע אינטימי, כשהם מבלים בפיקניק עם ידידים או חותרים בנחל הרים.

הזוג בריטנבך מופיע בפומבי בוועידה ספרותית בקייפטאון. האולם מלא מפה לפה באנשים שבאו לפעור עיניים. בנאומו מכנה בריטן את האפריקנרים עם ממזר. מפני שהם ממזרים ומתביישים בממזרותם, כך הוא אומר, בישלו את תוכניתם ההזויה להפרדה כפויה של הגזעים.

נאומו מתקבל בתשואות אדירות. מיד אחר כך טסים הוא ויולנדה הביתה לפריז, ועיתוני יום ראשון שבים אל התפריט של נימפונות שובבות, בני זוג המשרכים את דרכם, ורוצחים מטעם המדינה.
 

2 בספטמבר 1973

בקולנוע "אמפייר" במיוזנברג אמש, סרט מוקדם של קורוסאווה, "לחיות". לבירוקרט נפוח אחד נודע שחלה בסרטן ויחיה רק עוד חודש. הוא המום, לא יודע מה לעשות, לאן לפנות.

הוא מזמין את מזכירתו, צעירה תוססת אבל מטופשת, לתה. כשהיא מנסה להסתלק מבית הקפה, הוא מעכב אותה, אוחז בזרועה. "אני רוצה להיות כמוך!" הוא אומר. "אבל אינני יודע איך!" ישירותה של בקשתו דוחה אותה.


13 בספטמבר 1973

מלשכת תעסוקה, שהשאיר שם את פרטיו האישיים, מטלפנים אליו. לקוחה מבקשת ייעוץ מקצועי בענייני לשון, תשלם לפי שעה – האם הוא מעוניין? איזה סוג של ענייני לשון? הוא שואל. בלשכה לא יודעים.

הוא מטלפן למספר שניתן לו, נדבר לבוא לפגישה באיזה מען בסי פוינט. הלקוחה שלו היא אישה בשנות השישים לחייה, אלמנה שבעלה נפטר מן העולם והשאיר את חלק הארי של רכושו הלא קטן בידי קרן נאמנות ששולט בה אחיו. האלמנה, זועמת, החליטה לערער על הצוואה. אבל בשני משרדי העורכי דין שנועצה בהם יעצו לה שלא תעשה זאת. הצוואה, כך אמרו לה, היא ללא דופי. ואף על פי כן היא מסרבת לוותר. העורכי הדין, כך היא משוכנעת, טעו בהבנת נוסח הצוואה. מאחר שנואשה מעורכי דין, היא מבקשת, במקום זה, סעד מן הסוג הלשוני.

על ספל תה הוא בוחן את הצוואה. משמעותה ברורה לגמרי. האלמנה מקבלת את הדירה בסי פוינט וסכום כסף. שאר הרכוש יופקד בידי אפוטרופסות למען ילדיו מנישואים קודמים.

"לצערי אינני יכול לעזור לך," הוא אומר. "הניסוח הוא חד-משמעי. רק בדרך אחת אפשר להבינו."

"ומה זה כאן?" היא אומרת, רוכנת על כתפו ונועצת אצבע בטקסט. ידה זעירה, עורה מנומר; על הקמיצה יהלום בטבעת ראוותנית. "במקום שכתוב 'למרות האמור לעיל'."

"מה שנאמר פה זה שאם את יכולה להוכיח מצוקה כספית את רשאית לבקש תמיכה מן האפוטרופסות."

"ומה זה כאן 'למרות'?"

"זאת אומרת שמה שכתוב בסעיף הזה הוא יוצא-מן-הכלל לגבי מה שנאמר קודם ועדיף ממנו."

"אבל הוא גם אומר שהאפוטרופסות לא יכולה להתנגד לדרישתי. וכי מה פירוש 'להמרות' אם לא לסרב?"

"לא מדובר בפירוש המילה 'למרות'. מדובר בפירוש המילים 'למרות האמור לעיל'. את צריכה להתייחס לביטוי כולו."

היא נוחרת נחרה של קוצר רוח. "שכרתי אותך כמומחה לאנגלית, לא כעורך דין," היא אומרת. "הצוואה כתובה באנגלית, במילים אנגליות. מה פירוש המילים? מה פירוש 'להמרות'?"

אישה מטורפת, הוא אומר בלבו. איך אוכל להיחלץ מזה? אבל היא, כמובן, לא מטורפת. היא פשוט כולה זעם וחמדנות: זעם על בעלה שחמק משליטתה וחמדנות לכספו.

"לפי מה שאני מבינה את הסעיף," היא אומרת, "אם אני דורשת דרישה, לא יכול אף אחד, כולל גיסי, להתנגד לה. כי זה פירוש המילה 'להמרות': אסור לו להמרות את פי. אם לא, למה להשתמש במילה הזאת? אתה מבין למה אני מתכוונת?"
"אני מבין למה את מתכוונת."

הוא יוצא מן הבית ובכיסו שק של עשרה ראנדים. כשימסור את הדוח שלו, דוח המומחה, ויצרף אליו העתק, מאושר בידי עורך דין מוסמך, של התעודה העושה אותו פרשן מומחה למשמעותן של מילים אנגליות, לרבות המילה 'למרות', יקבל את שלושים הראנד שהם יתרת שכרו.

הוא לא מגיש שום דוח. הוא מוותר על הכסף שהיא חייבת לו. וכשמטלפנת האלמנה לשאול מה קרה, הוא מניח בשקט את השפופרת.
 

31 במאי 1975

דרום-אפריקה היא לא במצב מלחמה באופן רשמי, אבל היתה יכולה להיות. כשגדל המרי, הושעה בהדרגה שלטון החוק. המשטרה והאנשים שמפעילים את המשטרה (כמו שמפעילים ציידים עדות כלבים) הם פחות או יותר משולחי רסן. במסווה של חדשות משדרים הרדיו והטלוויזיה את השקרים הרשמיים. ואולם על המחזה הרצחני העגום כולו רובצת איזו עבשות. קריאות האזעקה הישנות – "חזקו את הציוויליזציה הנוצרית הלבנה! כבדו את קורבנותיהם של אבות האומה!" – חסרות כל כוח. אנחנו, או הם, או אנחנו והם גם יחד, נכנסנו לסופמשחק והכול יודעים זאת.

אך בעוד שחקני השחמט מתמרנים כדי לזכות ביתרון, עדיין כלים חיי אדם – כלים ומסולקים. כשם שיש דורות שגורלם להישמד במלחמה, כך, נראה, גורלו של הדור הזה להתרסק בידי הפוליטיקה.

אילו השפיל עצמו ישו לעיסוק בפוליטיקה, היה יכול להיעשות דמות מרכזית ב"יהודה הרומית", עסקן חשוב. אך משום שהיה אדיש לענייני פוליטיקה, והבהיר היטב את אדישותו, חוסל. איך לחיות את חייך מחוץ לפוליטיקה, וגם את מותך – זאת הדוגמה שנתן לנוהים אחריו.
מה מוזר למצוא את עצמו שוקל לעשות את ישו מדריכו. אבל היכן יחפש טוב ממנו?


2 ביוני 1975

לבית שמעבר לרחוב בעלים חדשים, זוג שהם בני גילו פחות או יותר עם ילדים קטנים ומכונית ב.מ.ו. הוא לא נותן את דעתו עליהם עד שיום אחד דופק מישהו על הדלת. "שלום, אני דיוויד טראסקוט, השכן החדש שלכם. נעלתי את הדלת ואין לי מפתח. תרשה לי להשתמש בטלפון שלכם?" ואחר כך, לאחר הרהור שני "האם אינני מכיר אותך?"

הוא מתחיל להיזכר. הם אכן מכירים זה את זה. ב-1952 למדו הוא ודיוויד טראסקוט בכיתה אחת, בשישית של "ס"ט ג'וזף קולג'". הוא ודיוויד אולי היו מתקדמים זה בצד זה עד סוף בית הספר התיכון, אלא שדיוויד נכשל בבחינות ונשאר בשישית. לא היה קשה היה להבין מדוע נכשל: בשישית התחילו ללמוד אלגברה, ובאלגברה לא היה דיוויד מסוגל להבין את הדבר העיקרי, והדבר העיקרי היה שה- z ,y ,x באו לפטור אותך מהשעמום של האריתמטיקה. גם בלטינית לא הצליח דיוויד לתפוס את עיקרי הדברים – את הסוביונקטיב, למשל. אפילו בגיל צעיר כל כך נראה לו ברור שדיוויד מוטב לו שיצא מבית הספר, הרחק מהלטינית והאלגברה, אל עולם המציאות, לספור שטרי כסף בבנק או למכור נעליים.

אבל למרות המלקות שהולקה דיוויד טראסקוט תדיר על שלא הבין כל מיני דברים – הלקאה שקיבל בלי להתרגש, אף כי שוב ושוב התערפלו משקפיו מדמעות – המשיך בלימודיו, נדחף לכך, בלי ספק, בידי הוריו. סיים איכשהו את השישית, אחר כך את השביעית וכן הלאה עד לעשירית; והנה הוא עכשיו, כעבור עשרים שנה, שש ושמח ומצליח, ושקוע, כך מתברר, בענייני עסקים כל כך עד שכשיצא למשרד בבוקר שכח את מפתח הבית – ומאחר שאשתו לקחה את הילדים למסיבה, אין הוא יכול להיכנס אל מעונו.

"ובאיזה תחום העסקים שלך?" הוא שואל את דיוויד, ממש בסקרנות.

"שיווק. אני שייך ל'קבוצת וולוורת'. ומה אתך?"

"אני בין משרה למשרה. לימדתי באוניברסיטה בארצות הברית ועכשיו אני מחפש משרה כאן."

"טוב, צריכים להיפגש. אתה צריך לבוא לשתות כוסית, להחליף רשמים. יש לך ילדים?"

"אני ילד. זאת אומרת, אני גר עם אבי. אבי מזדקן. צריך לטפל בו. אבל בוא תיכנס. הטלפון שם."

ובכן, דיוויד טראסקוט, שלא הבין מה זהx ו-y, הוא עכשיו משווק או שוק מצליח, ואילו הוא, שלא התקשה להבין מה זהx y ועוד הרבה דברים, הוא אינטלקטואל מובטל. ומה זה אומר על מעללי העולם? מה שנראה כדבר היותר ברור הוא שהדרך העוברת בלטינית ובאלגברה אינה הדרך להצלחה חומרית. אבל זה אולי אומר הרבה יותר: שהבנת דברים היא בזבוז זמן; שאם אתה רוצה להצליח בעולם ושיהיו לך משפחה מאושרת ומכונית ב.מ.ו., אל לך לנסות להבין דברים אלא פשוט לסכם מספרים או ללחוץ על הכפתורים או לעשות עוד מה שמשווקים זוכים עליו בגמול נדיב כל כך.

בסופו של דבר הוא ודיוויד טראסקוט אינם נפגשים לכוסית המובטחת ולהחלפת הרשמים המובטחת. אם קורה ובאחד הערבים הוא בגינה שלפני הבית גורף עלים בשעה שדיוויד טראסקוט חוזר מהעבודה, שניהם מנופפים זה לזה נפנוף יד כדרכם של שכנים או מנידים זה לזה בראשיהם אל מעבר לרחוב, אבל לא יותר מזה. את מרת טראסקוט הוא רואה קצת יותר – ברייה קטנה וחיוורת שתמיד מעיזה ילדים לתוך המכונית השנייה ומתוכה; אבל לא נעשתה היכרות ביניהם ואין לו כל הזדמנות לשוחח אתה. טוקאי רוד הוא רחוב סואן, מסוכן לילדים. אין למשפחת טראסקוט סיבה לעבור אל הצד שלו או לו לעבור לצד שלהם.


3 ביוני 1975

מן המקום שהוא ומשפחת טראסקוט גרים שם אתה צריך ללכת רק קילומטר אחד דרומה ואתה מגיע אל מול "פולסמור". "פולסמור" – אף אחד לא טורח לקרוא לו "כלא פולסמור" – הוא מקום כליאה מוקף חומות גבוהות ותיל דוקרני ומגדלי שמירה. לפנים עמד יחידי בשממה חולית מכוסה סבך שיחים. אבל במרוצת השנים, תחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון גדול יותר, הזדחלו שיכוני הפרוורים וקרבו אליו, עד שעכשיו, כשהם מעטרים אותו בשורות מסודרות של בתי מגורים שאזרחים למופת יוצאים מהם כל בוקר למלא את תפקידם בכלכלה הלאומית, "פולסמור" הוא החריג שבנוף.

אירוני הוא, כמובן, שה"גולאג" הדרום-אפריקני מזדקר בגסות כזאת אל לובן אזור הפרוורים, שאותו אוויר עצמו שנושמים הוא ומשפחת טראסקוט עובר בריאותיהם של נבלים ופושעים. אבל לברברים, כמו שציין זביגניב הרברט, האירוניה היא פשוט כמו מלח: אתה גורס אותו בשיניך ונהנה רגע מן הטעם, וכשפג הטעם, העובדות הקשות נשארות. מה יעשה אדם בעובדה הקשה של "פולסמור" כשכלה האירוניה?

1
 
הוספת תגובה

תודה!

תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת

אנא המתן...