בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם ככל העמים: כיצד?

תגובות

ארץ, ברית: מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית, מאת עפרה ישועה-ליית, ספריית מעריב, 2011, 328 עמודים

בפיסקה האחרונה של ספרה, "ארץ, ברית", כותבת עפרה ישועה-ליית: להקמתה של מדינת ישראל נלוו כמה טעויות בסיסיות שעליהן משלמים מחיר כבר. היסודות המעוקמים של המבנה המדיני הזה גורמים לקריסה פנימית מתמשכת, אבל אין סיבה שלא יצמחו במקומם יסודות איתנים חדשים. אלה מאתנו המקווים לשמור כאן על סביבת מחיה דוברת עברית שתמשיך לשאת אתה את מסורתנו התרבותית העתיקה והנכבדה יצטרכו למצוא דרכים יצירתיות לקדם את הרעיון הזה בתבונה. לימוד ערבית הוא אחת הדרכים האלה. שתי השפות מאוד דומות.

ייתכן שמה שמשך אותי בפיסקה זו היא הסיפא שלה, הנוגעת לנושא בוער בעיני: הזנחת הצורך שלנו להקנות את הלשון הערבית לילדינו, לכולם. הסיפא הזאת "חריגה", אמנם, בהקשר שהיא מופיעה בו כאן, אך לעולם אין היא מיותרת.

עפרה ישועה-ליית היא עיתונאית עתירת ניסיון, ובשנים עברו היתה כתבת "מעריב" בוושינגטון, בבון ובבירות אחרות. אולם ספרה הנדון כאן אינו אוסף של כתבות ורשימות שעניינן עולם ומלואו. הספר חובק 26 מסות גדושות, ביקורתיות ללא פשרות, על היבטים שונים של חיינו והתנהלותנו בארץ: כיצד ומדוע ויתר הרוב החילוני על השאיפה להקים ארץ מודרנית שאינה נשלטת בתוקף התנאים ששררו בקהילות היהודיות במזרח אירופה? האומנם רק בגין תחכומם של עסקנים דתיים וחרדים? כיצד נגוז החלום להקים מדינה שבה יחיו יהודים ולא יהודים ללא הפליה וללא מחיצות?

אולם חשוב להדגיש כבר עתה שאין זה ספר עיוני המכביר ויכוחים "ביזנטיים" ואוחז בגרון קוראו לבל יתרחק אף כמלוא הנימה מנושא העיון ומפרטיו. הכותבת שיבצה אלמנטים אישיים, אוטוביוגרפיים אפילו, כמעט בכל פרק ופרק. בכך היא מזכירה לי את מסותיה המופלאות של ז'קלין כהנוב, שבשנות השבעים של המאה הקודמת השמיעה ברמה את זמירותיה בדבר החיוב שבלבנטיניות.

כמוה עפרה ישועה-ליית מעלה הבזקים מנעוריה וילדותה התל-אביביים, או ממפגשים שזימנה לה עבודתה כעיתונאית, ומשם היא מזנקת באלגנטיות מפתיעה אל נושאי הדיון המרכזיים שלה. הנה כיצד נפתחת אחת המסות שבספר, פרק הנקרא "חזון האופניים":

חבורת ה"שכונה" שלנו כללה חמש או שש ילדות. למדנו בבתי ספר שונים ובכיתות שונות, אך את שעות אחר הצהריים וסופי השבוע העברנו יחד ברחובות שבין בן-יהודה לדיזנגוף פינת קרן קיימת, היום בן-גוריון. שיחקנו קלאס וחמש אבנים במגרשים הריקים של רחוב וייס פינת רנ"ק שעדיין לא נבנו עליהם בתים, ורבצנו על המדרגות החיצוניות הרחבות של הגימנסיה "שלווה". רוב חברותי היו גדולות ממני בשנה או שנתיים, אך בדרך כלל לא התקשיתי להתמודד עם המדנים הקטנים המאפיינים כל חברת בנות.

מבואות כאלה מעניקים למסות השונות של הספר חיות בלתי רגילה, גם אם אינם בהכרח מכנסים את הקורא לגוף הדיון העיוני שבפרקים השונים.

הדיון בסוגיות דת ומדינה יש בו מן הסתם כדי להבעיר את חמתם של אנשים לא מעטים במקומותינו, דתיים כחילוניים. אבל ייאמר לזכותה של ישועה-ליית שאין היא מוטרדת מדתיותם של המאמינים כשהיא לעצמה. בפרק בספר שכותרתו "רבי ויינפלד קורא להפרדה" היא מציגה לפנינו, באהבה, בהערצה אפילו, את דמותו של רב מן הזרם החרדי הליטאי, שפגשה בשכונה ניו-יורקית. הרב ויינפלד האמין שלדתיים שבישראל אסור בתכלית האיסור לנסות ולכפות על הרוב החילוני את אורח חייהם ואת מנהגיהם הקהילתיים. ההפרדה היתה מלת המפתח במשנתו של הרב הניו-יורקי, ובכך נמצאה בינו לבין העיתונאית הישראלית החילונית לשון משותפת וחיבה הדדית.

ולבסוף, השאלה הערבית, שאצל המחברת היא, בעצם, שאלת השאלות: כיצד נתקדם ביחסינו עם שכנינו, הפלסטינים הישראלים, עם אלה שבשטחים הפלסטיניים ועם העולם הערבי כולו? בשני פרקים המופיעים בכותרת המשותפת "לילה באופרה, בוקר ברמאללה" מוצגות השאלות האלה במלוא חומרתן, ונושא ה"התנחלויות" עולה בעוצמה:

המדינה ממשיכה להרעיף מכל טוב על תושבי המובלעות היהודיות באזורים הפלסטיניים, ולהבטיח שלא תהיה להם שום סיבה ממשית לעזוב. הקבוצה המנהלת את "מפעל ההתנחלויות" זיהתה היטב את המבנה הכושל של הביטחון העצמי הישראלי, ונבנתה היטב על חורבותיו. האינטרסים שלה עולים יפה בקנה אחד עם הצרכים של צבא מקצועי ענקי, שכל הסכם שלום מסכן את המשך צמיחתו, את תקציביו המנופחים, ואת הקריירות המרשימות של מפקדיו. לא במקרה הצבא הזה הופך בהדרגה למעוזם של לאומנים דתיים. גנרלים מדברים דרך שיגרה על "נצח ישראל" כמו על "עוד מאה שנים של מלחמה".

יחסה של המחברת אל השמאל הישראלי אינו נלהב במיוחד, כי אין היא משחררת את דובריו מהיגררות (תוך כדי השמעת מחאה רפה) אחרי קול ההמון שהוא עצמו טרף להשפעה הלאומית-דתית, וכך היא כותבת:

לא יהיה "שלום עכשיו" וגם לא אחר כך אם לא נתנקה מן האתוס שעל פיו כל מה שטוב ונוח ויפה במדינה הזאת "שייך" רק ליהודים. כדי "להציל" את ישראל צריך בסך הכל להפוך אותה למדינה ככל המדינות, ואת העם הישראלי לעם ככל העמים. זאת בכלל לא משימה בלתי אפשרית. עובדה שהצליחו בכך בהרבה מאוד מקומות אחרים.

כן יהא רצון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו