בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עקרון העונג שאין לו תחליף

דווקא מצרפת, שאליה הגיעה הפסיכואנליזה באיחור אופנתי, מגיע הלקסיקון הקנוני ביותר של אוצר המלים הפרוידיאני

5תגובות

אוצר המלים של הפסיכואנליזה, מאת ז'אן לפלאנש וז'אן-ברטראן פונטליס, תירגם מצרפתית נועם ברוך, עריכה מדעית מישל גרנק, הוצאת תולעת ספרים, 2011, 816 עמודים

הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר תלה רבים מחולייה של המחשבה הפילוסופית המערבית באופן שבו הלטינית-הרומית הערתה לתוכה את הפילוסופיה היוונית מבלי לתת את דעתה על משמעותן המקורית של המלים היווניות. היו שסיפקו הסבר דומה לכיווני התפתחותה של הפסיכואנליזה בארצות שמחוץ למרחב התרבות הגרמני. מבקרי המהדורה האנגלית הסטנדרטית של כתבי פרויד טענו, למשל, כי לא רק את מלותיו של פרויד התקשו מתרגמיו להבין, אלא גם את רוח הדברים. ברצותם להעלות את קרנה של הפסיכואנליזה בחוגים מדעיים הם פעלו להרחקת שפתו של פרויד משורשיה ההומניסטיים, ההרמנוייטיים והספרותיים.

מסע התקבלותו של פרויד בצרפת היה מורכב עוד יותר מאשר בבריטניה ובאמריקה, ול"אוצר המלים של הפסיכואנליזה", שראה אור ב-1967, נועד בו תפקיד מרכזי. העובדה שמחבריו, ז'אן לפלאנש וז'אן-ברטראן פונטליס, נולדו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא היתה חסרת חשיבות להבנתו של החיבור בעת שפורסם. שהרי דווקא הצרפתים, בנטייתם המפורסמת לכל מה שהוא פסיכולוגי, לא מיהרו לאמץ לחיקם את פרויד. דווקא בארצם של שרקו, ברגסון, פרוסט, בלזק ופלובר היתה ההתנגדות לפסיכואנליזה תקיפה במיוחד. פרויד, אגב, קיבל בהבנה את יחסם הצונן של הצרפתים אליו. "לא עולה על דעתי לשפוך על בני עמים אחרים את המרורים ששבעתי מהגרמנים", כתב למקס אייטינגון כשזה ביקש את התערבותו בנעשה בזירה הפסיכואנליטית הצרפתית.

בשנות השישים חל מהפך ביחסם של הצרפתים למחשבת פרויד. הם גילו אותה כנשא יעיל של התכנים והמוטיבים שעמדו במוקד הסערה החברתית והפוליטית. את עיקר הצלחתה חבה הפסיכואנליזה הצרפתית בשנים אלה לאקסיסטנציאליזם ולמרקסיזם. שני זרמים אידיאולוגיים אלה, שעד אז הוקיעו את הפסיכואנליזה כעלבון לחירות האנושית וכנשק בידיה של הבורגנות, דגלו בפעולה מהפכנית המושתתת על ניהול עצמי, שליטה מקומית בכוח הפוליטי, ופריחת האישיות האינדיבידואלית. מששקע האבק מעל מרי הסטודנטים של מאי 1968 גילו קומץ הפסיכואנליטיקאים שפעלו בצרפת כי הם הפכו מתופעת שוליים לגיבורי תרבות.

ז'אק לקאן, הלא הוא "פרויד הצרפתי", הבין את פרויד באופן הפוך לחלוטין מזה שהבינו אותו הפסיכיאטרים האמריקאים. האמריקאים התפעלו מהאפשרויות הטיפוליות שפרויד פתח לפניהם. ואילו הסטרוקטוראליזם הלקאניאני היה פואטי, לינגוויסטי ותיאורטי יותר מאשר פרגמטי. לקאן הדגיש את אפשרות גילוים של חוקים אוניברסליים החלים על האדם והחברה באמצעות הדרך שהאדם חווה את עצמו. הוא הדגיש את החסר המובנה בהוויה האנושית, כמו גם את מגבלותיו של היחיד, יותר מאשר את חירותו, והוא איפשר את קיומו של שיח פוליטי וביקורתי שחרג מתחום עניינו של הזרם המרכזי בפסיכואנליזה האמריקאית והבריטית. עכשיו, כשהוא ספוג בהשפעות פילוסופיות, מוגש על מצע פוליטי ביקורתי ומתובל בשנאת אמריקה אופנתית, איש בצרפת כבר לא היה יכול להגיד "לא" לפרויד, כלומר ללקאן.

והנה, כבר בשנות השישים היו בצרפת כאלה שלא רוו נחת מהשיח שהתנהל מתחת לשולי אדרתו של לקאן. בעוד זה מלמד את קוראיו פרק בחייטות עילית אינטלקטואלית ומאתגר את הממסד הפסיכואנליטי, היו מי שהרגישו בחסרונו של טקסט צלול שיבטא את הרצון להבין את מחשבת פרויד מתוך עצמה. בעת שפורסם "אוצר המלים" מדובר היה אפוא בטקסט פוליטי למדי, שקרא תיגר הן על הגרסאות הוולגריות לפרויד, שרווחו בחוגים מהפכנים, והן על המונופול הלקאניאני על הדרך שבה יש להבין את פרויד.

"אוצר המלים של הפסיכואנליזה", בתרגומו המוקפד של נועם ברוך, הוא פרויקט פרשני רב-ממדים שהתחפש למילון מונחים. הספר מפרק את המהפכה הפרוידיאנית לאבני הבניין המושגיות שלה וחוקר כל אחת מהן בשקדנות. כל אחד מ-400 הערכים ומ-800 העמודים שמחזיק הכרך מעיד על הקשר ההדוק שמתקיים במדע בכלל ובפסיכואנליזה בפרט בין אוריינות לבין ביקורתיות וחדשנות. מי שמקבל את הטענה כי העיון בפרויד וההיכרות עם שפתו המיוחדת יוצר את התנאים להבנה עצמית ימצא בספר הזה כלי לימוד ומחקר שאין לו תחליף.

בראש כל ערך מופיע, לצד המקור הגרמני, תרגום של המושג הפרוידיאני לשמונה לשונות. הערכים - מאבריאקציה ועד תת-מודע - נפתחים בהגדרה מילונאית קצרה ובעקבותיה דיון בהיסטוריה ובאבולוציה של המושג בתוך כתבי פרויד. ברוב הערכים, הדיון המתפתח פורץ את המסגרת המילונאית הקונבנציונלית והוא לובש אופי ביקורתי ופולמוסי מרתק. מראי המקום מפנים לחיבורים המתאימים של פרויד וגם למחברים נוספים. כפי שמציין מישל גראנק בהקדמה לתרגום, חלק מן ההגדרות והדיונים באוצר המלים עשויים להישמע מיושנים או בלתי מספקים, והוא חסר מושגי יסוד רבים שהיו לנכסי צאן ברזל של החשיבה הפסיכואנליטית הפוסט-פרוידיאנית. על צרפתיותו של הכרך תעיד גם מתן העדפה ברורה למושגים המזוהים עם פרויד המוקדם של המודל הטופוגרפי (ע"ע). אלה מטופלים במסירות רבה יותר ממושגים סטרוקטוראליים שפיתח פרויד בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

"צרפתית" לא פחות היא גם מגמת ההתעלמות ממושגים שפיתחו פסיכואנליטיקאים שפעלו באמריקה. גם אם נזכור כי הספר ראה אור בשנות השישים המאוחרות, שני מחבריו היו זקוקים כבר אז להרבה ביטחון עצמי כדי להדיר מושגים שגורים, כמו "עצמי" או "הפרעת אישיות", מ"אוצר המלים של הפסיכואנליזה". אפשר להתלונן, אבל אפשר גם לקבל בהבנה ואף ליהנות מעמדתם השמרנית של המחברים, שזיהו את שפתה של הפסיכואנליזה כמעט אך ורק עם שפתו של פרויד. ואפשר פשוט להתחיל את המסע האלפביתי במיקרוקוסמוס הפרוידיאני אחרי שעושים תיקון קטן בכותרת הספר ומשנים אותה בדמיון ל"אוצר המלים של מייסד הפסיכואנליזה".

קיימות דרכים רבות לקרוא בפרויד, וספק אם מפגש ראשוני עם מושגי היסוד של הפסיכואנליזה בסדר האלפביתי שלהם מתנהל בהתאם ל"עקרון העונג" (ע"ע). אבל באורח מוזר, דווקא חוויית הקריאה המעט איזוטרית והשרירותית שאוצר המלים מציע לקוראיו, עשויה לחבר בין הגישות השונות בחקר מחשבת פרויד ובהוראתה. שכן קריאה "נכונה" בפרויד היא לעולם קריאה שהיא בה בעת קונטקסטואלית ואיזוטרית. זו קריאה שגם מאפשרת לחלץ משמעויות על-זמניות חבויות ואמיתות החורגות מעבר להקשר ההיסטורי שבו נוסחו, וגם תובעת את לימוד ההקשר ההיסטורי, ולעיתים אף האוטוביוגרפי, שבו פרויד פיתח את רעיונותיו. תנועה כזאת מאפיינת גם את "הקשב המרחף" (ע"ע), שפרויד המליץ עליו למטפל האנליטי: אותה היטלטלות, אותו ריחוף, שבין הקונטקסטואלי לאיזוטרי, בין זה שאינו ניתן להבנה אלא באמצעות הקשריו לחלקי האישיות האחרים ולהיסטוריה של המטופל, לבין זה שניתן להבינו רק מתוך עצמו, רק מתוך הרגע החולף.

הפרויקט התרגומי המרשים הזה עשוי לצאת נשכר לא רק מהופעתם של תרגומים חדשים ונאים לכתבי פרויד, אלא גם מהפריחה המאוחרת שהפסיכואנליזה הצרפתית זוכה לה בארץ. ואולם, מעבר לפופולריות המניפסטית שממנה נהנה עדיין המסמן הפסיכואנליטי, "תנאי האהבה" לפסיכואנליזה במקומותינו נעשים יותר ויותר מגבילים. מטפלים שניחנו ביכולות קליניות טובות מגלים עניין מועט יחסית בדיונים תיאורטיים ומושגיים. מושגי יסוד פסיכואנליטיים איבדו זה מכבר מערכם התקשורתי; ניבים ודיאלקטים אנליטיים מקומיים מקשים על אנליטיקאים ישראלים לשתף עמיתים מארצות אחרות ברעיונותיהם. "לחזור לפרויד" באמת שלא כולם חייבים, אבל להחזיר את פרויד אל הפסיכואנליזה כדאי מאוד.

הרבה אהבת פסיכואנליזה אצורה בכרך הזה, שעיקר כוחו בכך שהוא לא רק מבאר את פרויד אלא גם מזכיר לקוראיו כי שפתו של מייסד הפסיכואנליזה, גם כאשר היא מתורגמת כהלכה וגם לדוברים אותה על בוריה, תמיד תשאף להישאר שפה זרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו