בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זו שלי, זו גם כן

היא סוציאליסטית שוויתרה על מדינת רווחה, יו"ר מפלגת העבודה שבעלי בריתה הם דווקא אנשי ימין. בספרה החדש מסכימה שלי יחימוביץ' עם יסודות ההפרטה (בתמורה להגמשת חוקי המשחק שלהם); ומקבלת את שלטון בעלי ההון (תוך מאבק למיתון דורסנותם)

44תגובות

אנחנו: על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל

שלי יחימוביץ'. הוצאת עם עובד, 435 עמ', 98 שקלים

ספרה של שלי יחימוביץ' "אנחנו" הוא אירוע יוצא דופן בתרבות הפוליטית הישראלית. בעשורים האחרונים רק פוליטיקאים פעילים בודדים ראו לנכון לפרוש את משנתם בהרחבה ובאופן מנומק, המאפשר לקיים דיון מושכל בחלופות כלכליות וחברתיות לאלו הנהוגות היום, כפי שעושה זאת יחימוביץ'. ככזה, "אנחנו" מאתגר לא רק את המדיניות הניאו-ליברלית השלטת בישראל, אלא גם את דפוסי השיח הפוליטי המאפשרים ומעצימים אותה.

ב"אנחנו" בוחנת יחימוביץ' את הדרכים שבהן מגדיל משטר ההפרטה הישראלי את אי השוויון הכלכלי-חברתי ומתעדת את המאבקים שניהלה נגד עוולותיו בעשור האחרון, כעיתונאית וכחברת כנסת. לצד מאמרים שכתבה במיוחד לספר, קיבצה בו יחימוביץ' טורים ששידרה בערוץ 2, מאמרים שראו אור בעיתונות, רשומות שפירסמה בבלוג שלה ונאומים שנשאה כחברת כנסת. בכל אלו היא מצביעה על כשלי "חלוקת הכוח והמשאבים" בישראל - הגורמים לעוני גובר, פגיעה בכבוד האדם העובד וחירותו, הפקרה של רבים והתעשרות של מעטים, "קרבה משחיתה" בין הון לשלטון, "השמצתה של המדינה" והפרטה מתמשכת של שירותיה ואוצרות הטבע שלה - סגידה לממון ו"האלהה של כל מה שהוא פרטי".

מבחינה רעיונית, "אנחנו" מחדש מעט, ויחימוביץ' חוזרת ופורשת בו את השקפת עולמה הידועה, השואבת מן הדיון הסוציאל-דמוקרטי שהתפתח בישראל בעשור האחרון. עם זאת, התיעוד הנרחב של פעילותה הפרלמנטרית הנכלל בספר חושף יסוד מוכר פחות בהתנהלותה הפוליטית: את גבולות המאבק שלה במשטר ההפרטה.

אייל טואג

"הקיום הפוליטי האפקטיבי", מסבירה יחימוביץ', נע בין שאיפה להגשמה מלאה של החזון לבין הצורך בפשרה, כדי לקדם את מימושו דרך "מאבקים ספציפיים", המובילים ל"שינוי פני המציאות" גם מבלי "להפוך את המגמה על פניה".

כחלק מגישה זו חוזרת יחימוביץ' ומדגישה את הפשרות שעל סוציאל-דמוקרטים לעשות במסגרת הסדר הניאו-ליברלי השולט. כך, בעקבות המאבק בחוק ההסדרים ב-2007, היא הסיקה "מסקנה עגומה", שלפיה מתנגדי החוק הצליחו לשנות את סעיפיו בעיקר כאשר "המניעים האידיאולוגיים שלנו הצטלבו במקרה עם אינטרסים של קבוצות שיש להן כוח". שיתוף פעולה עם בנימין נתניהו ופקידי האוצר במאבק להעלאת המיסוי על רווחי הגז ב-2011, הביא אותה לתובנה דומה, "מצערת אך מפוכחת", בדבר "האפקטיביות העצומה של כלכלנים ניאו-ליברלים בהובלת מהלך המאפיין דווקא חשיבה סוציאל-דמוקרטית" - מצב המזכיר את הטענה בדבר יתרונם של מדינאים מן הימין בהובלת "מהלך מדיני נועז" או בחתימה של הסכם שלום.

הנחת העבודה של יחימוביץ' היא כי יש להכיר במגבלות הכוח הסוציאל-דמוקרטי בתנאי משטר ההפרטה. את ההנחה הזאת גיבשה בהדרגה לאסטרטגיה פוליטית של שיתוף פעולה עם "הפכים אידיאולוגיים", כפי שהגדירה בבלוג שלה ב-2008 את בעלי בריתה מן הימין הכלכלי-חברתי.

חוץ מהקביעה ש"הצלחה חלקית" טובה מ"שאיפה מסרסת לשלמות", יחימוביץ' לא מבהירה את גבולות הפשרה עם הסדר הניאו-ליברלי. ואולם, מתוך הדברים שהיא כותבת ב"אנחנו" - ולא פחות מכך, מאלו שהיא משתיקה - אפשר לעמוד על ההיגיון המנחה את מדיניות הפשרה שלה. בהכללה, אפשר להגדיר היגיון זה כמאבק בעוולותיו של משטר ההפרטה מבלי לפרוץ את הנחות היסוד שלו.

היגיון זה משתקף מעמדתה של יחימוביץ' כלפי עסקת החבילה שחתמו ההסתדרות, הממשלה והמעסיקים ביוני 2009. לדבריה, העסקה היתה "הצד החיובי היחיד של כניסת העבודה לממשלת נתניהו-ליברמן-ש"ס', שכן דרכה קידם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, באופן "מרשים" את חקיקת העסקה. אלא שיחימוביץ' בוחרת שלא להזכיר את המחיר ששילם עיני - בעל בריתה הפוליטי - בתמורה לאותה עסקה: הסכמה לרפורמות במשק החשמל, בנמלי-הים ובמינהל מקרקעי ישראל - שמשמעותן הפרטת התשתיות הלאומיות.

הסכמה זו, שיחימוביץ' מאשררת ומשתיקה, עומדת בסתירה למאבק הנחרץ שהיא עצמה ניהלה ברפורמת הקרקעות שהעביר נתניהו בכנסת בקיץ 2009, ואותה היא הגדירה, בצדק, כ"אם כל ההפרטות", כ"קריאת תיגר על ערכי הציונות" ו"בעיטה בכל ערכי תנועת העבודה". הכפילות האידיאולוגית המוצאת ביטוי בהתנגדות של יחימוביץ' להפרטת הקרקעות במקביל לתמיכה והכשרה בעסקת החבילה במשק משרטטת את גבולות המאבק הפוליטי הסוציאל-דמוקרטי ה"אפקטיבי" במשטר ההפרטה, על פי תפישתה של יחימוביץ': הסכמה להרחבת יסודות משטר ההפרטה בתמורה להגמשת חוקי המשחק שלו; וקבלת המצב שבו יש שינוי של יחסי הכוחות לטובת ההון תוך מאבק למיתון דורסנותו.

הפרטת החינוך, לא וכן

גבולות דומים מגדירים את ביקורתה של יחימוביץ' על הפרטת החינוך בישראל: היא מנתחת בהרחבה את מדיניות ניוון החינוך הציבורי, המעודדת את הפרטתו וגורמת להנצחת הפערים החברתיים והעמקתם. סמל לנגעי הפרטת החינוך רואה יחימוביץ' בבית הספר הפרטי "חברותא", המיועד אמנם ל"עשירים בלבד", אך מבקש "השתתפות עמוקה של המדינה בתיקצובו". כלומר, המעמדות ש"חברותא" "סגור בפניהם בשל עלותו העצומה" נדרשים לממן אותו במסיהם. התיקצוב הציבורי של "חברותא" מותנה בהגדרתו כמוסד "מוכר שאינו רשמי", דפוס שנוצר כדי לאפשר מימון מדינתי של החינוך החרדי ואשר תחת משטר ההפרטה נהפך לצינור מרכזי לתיקצוב החינוך המתבדל של בעלי היכולת.

על רקע דברים אלה בולטת התעלמותה של יחימוביץ' מ"חוקי נהרי", שנחקקו בשנים האחרונות ביוזמת המפלגות החרדיות ומסיטים תקציבים עירוניים מן החינוך הממלכתי ל"מוכר שאינו רשמי", וכך מעודדים את "מיגזור" החינוך והפרטתו.

ייתכן שיחימוביץ' מתעלמת מ"חוקי נהרי" כחלק מקריאתה הראויה להשתחרר מן "העוינות האינסטינקטיבית לחרדים". אלא שיש להבדיל בין עוינות לחרדים לבין ביקורת הפוליטיקה החרדית. בהתעלמה מ"חוקי נהרי", מטשטשת יחימוביץ' את התפקיד שממלאת הפוליטיקה המגזרית שמנהלים החרדים בפירוק מדינת הרווחה ובביסוס משטר ההפרטה. טשטוש זה, תוך שכפול ההפרדה הניאו-ליברלית בין חברה לכלכלה, חוזר בתיאורה את ח"כ משה גפני, מאדריכלי המיגזור החרדי, כבעל "תפישה כלכלית ממלכתית". המיגזור מספק לקורבנות ההפרטה תחליפים לשירותים החברתיים שקוצצו, וכמי שנבנים מהפרטת שירותי מדינת הרווחה, משתפים המגזרים פעולה עם ההון בפירוקה, כפי שמלמד מפגש האינטרסים בין אותם "חוקי נהרי" לבין בית הספר "חברותא".

יחסה של יחימוביץ' לחלוקה למגזרים מתחלף מהתעלמות לחיוב כשהיא עוברת לדון בעולי חבר-המדינות, אז היא מדגישה את תרומתה של נציגות "סקטוריאלית ואפקטיבית בפוליטיקה" להשתלבותם בחברה הישראלית. כך חוזרת הסתירה שבין התנגדות לתוצאות הפרטת החינוך לבין אישרור החלוקה למגזרים המקדם אותה וחושפת את גבולות מאבקה של יחימוביץ' במשטר ההפרטה: היא מבקרת את התופעות שהוא מחולל אבל מקבלת את יסודותיו.

התנחלויות זה בסדר

כותרת המשנה של "אנחנו" מבטיחה עיסוק ב"לאומיות", ובמבוא מדגישה יחימוביץ' כי תבדוק "בכלים חדשים מהי ציונות ומהי פוסט-ציונות". ואולם נושאים אלו אינם זוכים לבירור בספר, למעט שינון של אמיתות ציוניות בסיסיות לצד הערות רווחות בגנות הפוסט-ציונות. הפער הבולט בין הצהרת הכוונות הרעיונית לאי-מימושה בספר מתמיה לאור השימוש הרטורי הנרחב שעושה יחימוביץ' בציונות, אך הוא הולם את פוליטיקת הפשרה שלה: חידוד סוגיות אלו, הנוגעות ליסודות הקיום הישראלי, עלול היה להדגיש את המרחק מ"הפכיה האידיאולוגיים", מן הימין הכלכלי או המדיני, ולהקשות על שיתוף הפעולה אתם - או אולי לחשוף עד כמה התקרבה אליהם, וכך להכביד על תומכיה.

ב"אנחנו" יוצאת יחימוביץ' נגד "סדר היום הפוליטי הקיים, העוסק כמעט אך ורק בימין ושמאל מדיני"; היא דוחה את התניית תיקון החברה בפתרון הסכסוך במזרח התיכון; ותוקפת את "שלום עכשיו", שמרוב עיסוק בשלום "שכחו מחויבות בסיסית לצדק". בעוד שביקורתה נכונה, הרי שהפתרון שהיא מציעה - התכנסות תחת הדגל והרעיונות החברתיים והתעלמות מן התחום המדיני - משכפל את כשל ההפרדה בין שני התחומים שנגדה היא יוצאת, הפרדה שסותרת את מסורת הדיון הסוציאל-דמוקרטי, המדגיש את השפעות הגומלין ביניהם.

בדומה, לבד מהצהרות כלליות, מקפידה יחימוביץ' שלא לדון בספרה במחלוקת נוספת המעצבת את דמות החברה הישראלית: שאלת הכיבוש וההתנחלויות. ואולם, את השקפותיה בסוגיה זו היא פרשה בראיון לגידי וייץ (מוסף "הארץ", 19.8) ובתגובה לביקורת שהוא עורר (26.8, הכוללת, מבלי לציין זאת, גם קטעים מן המבוא ל"אנחנו"). קשר זה אינו מקרי. הראיון והתגובה עשויים היו להיות חלק מן הבירור הרעיוני המובטח בספר, ומשמעותם הפוליטית אף מתבהרת מתוך מדיניות הפשרה הנחשפת בו.

משטר ההפרטה הישראלי התכונן מתוך זיקה הדוקה להתמשכות הכיבוש. כמו המיגזור, משמש גם מפעל ההתנחלויות כתחליף למדינת הרווחה וכמנגנון פיצוי לקורבנות פירוקה, המסביר את תמיכתם הפוליטית בימין, שמאפשר את המשך הפרטתה.

כך גרסה גם יחימוביץ' ערב בחירתה לכנסת. בראיון לנחמיה שטרסלר ("הארץ", 2.12.2005), היא ציינה אז כי "מפעל הכיבוש הענק" פגע בכלכלת המדינה, העביר "הון עתק" לשטחים ובנה שם "מדינת רווחה חלופית" תוך מחיקתה בישראל. ואולם, ב-2011 כבר נסוגה יחימוביץ' מתפישה זו. בראיון לוייץ היא הצהירה כי אינה רואה במפעל ההתנחלויות "חטא ופשע", ציינה כי "לשעתו" זה היה מהלך "קונסנזואלי" שיזמה מפלגת העבודה והכריזה כי היא "כופרת במשוואה הידועה" הקושרת בין הקמת ההתנחלויות לבין פירוק מדינת הרווחה.

מי הפוליטיקאים הישראלים שהייתם רוצים שיכתבו ספר? ספרו לנו בפייסבוק

בתגובתה לתמיהות שעורר המהפך שעברה - מביקורת חברתית של ההתנחלויות לצידוק חשבונאי, כוזב, שלהן - שיכתבה יחימוביץ' את עמדותיה: היא התעלמה מגינוי ההתנחלויות כמנגנון פיצוי בשירות מדיניות ההפרטה, וייחסה לעצמה את הטיעון החשבונאי רק כדי להתנער ממנו. כך טוענת עתה יחימוביץ' כי "לפני שש שנים", סברה גם היא בטעות ש"אם לא יהיו התנחלויות יהיה כסף למדינת רווחה". ואולם, עתה היא מתנגדת ל"מתמטיקה" זו, שכן לא תקציב הביטחון - כפי שהיא קובעת גם בספרה - ולא מימון ההתנחלויות הם הסיבות לקיצוץ מדינת הרווחה ולהפרטת שירותיה, אלא האידיאולוגיה הניאו-ליברלית הקיצונית שבה מחזיקים קובעי המדיניות.

יותר מאשר בצידוק ההיסטורי-פוליטי, בולט אפוא המהפך שחל בעמדתה של יחימוביץ' כלפי ההתנחלויות בהכחשתה את תפקידן כמנגנון לפירוק מדינת הרווחה. מהלך זה הולם את מדיניות הפשרה העולה מ"אנחנו", אם כי בשינוי גרסה: פה היא מאשררת יסוד נוסף של משטר ההפרטה, אך במקום להוקיע את תוצאותיו היא מכשירה אותו מוסרית, וכך מחילה את הגיון הפשרה עם הימין לא רק בתחום הכלכלי-חברתי אלא גם בתחום המדיני.

מה הימין מוצא בה?

בעוד שהיא חוזרת ודנה ביתרונות שהיא הפיקה משיתוף הפעולה עם "הפכיה" הניאו-ליברלים, מתייחסת יחימוביץ' רק בחטף לסיבות שהניעו אותם לכך. לקואליציה חוצת האידיאולוגיות שנאבקה להגדלת המיסוי על רווחי הגז הצטרף, לטענתה, "כל מי שהיה נקי כפיים ולא משנה מה עמדתו הכלכלית"; ואת ההבנות שאליהן הגיעה עם החשב הכללי לשעבר, ירון זליכה, היא מסבירה בכך שהוא "ניחן ביושר אינטלקטואלי יוצא דופן". אלא, שפרשנות מוסרית זו מותירה פתוחה את הסיבות הפוליטיות שהביאו את אנשי הימין הכלכלי לשתף פעולה עם מי שנחשבת ליריבה המרה ביותר שלהם. סיבות אלו, כך נראה, מצויות בשלב המתקדם שאליו הגיעה הפרטת המשק והחברה בישראל. ככל שהוא מרחיב את יסודותיו, כן חייב משטר ההפרטה למתן את עוולותיו, שבחלקן לא היו אלא אמצעים לערעור מדינת הרווחה שהתייתרו ככל שהיא פורקה. יתר על כן, אחרי שהבטיח את שלטונו, חרד הניאו-ליברליזם הישראלי שהלגיטימיות הציבורית שלו נתערערה, וחותר להרחיבה על ידי הגדלת מספר הנהנים מהסדריו, מהלך המוצא ביטוי במאבק בריכוזיות, בנכונות לשפר את חקיקת העבודה, וגם בהמלצותיה של ועדת טרכטנברג. מכאן, ש"האפקטיביות הפוליטית" של יחימוביץ' נובעת מיכולתה לזהות את השינויים בקווי המתאר של משטר ההפרטה ולגזור מהם את גבולות מאבקה.

חולשתה הפוליטית של מפלגת העבודה וסטייתה מערכיה היו, לפי יחימוביץ', הגורמים לגיבוש אסטרטגיית הפשרה שלה. דיוני תקציב 2007 היו, לדבריה, נקודת המפנה. כשותפה בממשלת אולמרט, "מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ" התגלתה לטענתה "במלוא חולשתה", היא היתה "חסרת שיניים" ולא ניסתה להיאבק נגד מדיניות שעמדה "בסתירה כה עמוקה לתפישת עולמה". חוויה זו עתידה היתה לחזור במאבק נגד הפרטת הקרקעות. אז מציינת יחימוביץ' כי "עמדתה של מפלגת העבודה בראשות ברק בעניין זה היתה מבחינתי בגדר הלם של ממש", וכי העובדה שמפלגתה "לא רק תומכת ברפורמה" אלא "מובילה אותה והיא המנוע שמאחורי הרפורמה" גרמה לה לבושה. כך, בניגוד לציפיות שלה להיות "חלק ממפלגה סוציאל-דמוקרטית שתטביע את חותמה", גילתה יחימוביץ' ש"בפועל אני לבד". גילוי זה הכתיב לה כללי משחק ו"סדר יום" עצמאיים, שהתגבשו לכדי מדיניות הפשרה.

הסברה של יחימוביץ' מותיר ללא תשובה את השאלה, מדוע היא מעדיפה לכרות ברית עם "הפכיה האידיאולוגיים" מן הימין, ומדוע לא יצרה - כפי שאפשר להתרשם מהיעדר תיעוד לכך בספרה - שיתופי פעולה אסטרטגיים דומים עם חברי כנסת ממפלגת העבודה, שעשויים היו ליצור מחנה סוציאל-דמוקרטי בתוך המפלגה, לשנות את מדיניותה ולהגדיל את כוחה מול הימין.

"אנחנו" ראה אור עם בחירתה של יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה (אני תמכתי בעמיר פרץ בהתמודדות הזאת). המפלגה עתידה, לפי כל התחזיות, להתחזק תחת הנהגתה. שינויים אלו, המגדילים את סבירות מימוש החזון הסוציאל-דמוקרטי הנפרש בספר, מחייבים לבחון מחדש את התאמתה של מדיניות הפשרה של שלי יחימוביץ'.

מ"אנחנו" עולה כי גבולות מאבקה של יחימוביץ' במשטר ההפרטה נקבעו על ידי מאזן הכוחות העגום שנוצר מתוך המפגש בין היחלשותה של מפלגת העבודה, שגברה ככל שהיא נטשה את ערכיה הסוציאל-דמוקרטיים, לבין התעצמות משטר ההפרטה, כחלק מהתבססות ההגמוניה הניאו-ליברלית. מהסבר זה מתבקש כי אחד המבחנים לשיקומה של מפלגת העבודה יהיה פריצת קווי המתאר שהגבילו עד כה את מאבקה של שלי יחימוביץ', כלומר שבהנהגתה תצא מפלגת העבודה לא רק נגד גילוייו ותוצאותיו של משטר ההפרטה, אלא גם נגד הנחותיו ומנגנוניו, שתתקוף לא רק את עוולותיו אלא גם את מבני הכוח המחוללים אותן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו