"סוסית" של לאה איני: פרק ראשון - פותחים ספר - הארץ
"סוסית" של לאה איני: פרק ראשון
לאה איני
14/02/2012 | 14:24

אני סוסית. יש לומר את זה כבר בהתחלה. אמנם, זהו פרט לא מאוד חשוב בחיי; לא אחרי שכבר למדתי לקבל את עצמי כפי שאני. בת שלושים ושבע, גבוהה ומוצקה, בעלת פנים חציליות, שיניים קדמיות בולטות, נחיריים פחוסים במקצת, ועיני ערמון גדולות וגליות-ריסים.

חוץ מזה, אני רווקה, ואף שיש לי תואר ומומחיות בפסיכולוגיה חינוכית, כולל השלמות בפסיכולוגיה קלינית של הילד, בשבע השנים האחרונות ובמסווה של עיצוב מטבחים חיפשתי את הגבר של חיי באל־פאסו טקסס, מכל המקומות שבעולם.

לטקסס לא נסעתי בגלל מראי הסוסי או בשל תחרויות הרודיאו שהיו חביבות עלי כבר כקאובויית פורימית ברחובות, אלא בעקבות רומן סטודנטיאלי מבטיח שמשך אותי עד לשם, ושם נכתש כעבור מספר חודשים צוננים לאבקת חול מדברית. אבל הנה, דווקא במדבר גיליתי את העצים. זה תמיד קורה לי, ההיפוכים המוחלטים הללו; כשם שחרף מראי הסוסי אישיותי עדינה ונוחה, כמעט מאולפת, וגזרים וקוביות סוכר הם ממזונותי המועדפים… אני מתלוצצת, כמובן. מרבה לצחוק. אבל לצהול, אני לא צוהלת. חוץ מפעם אחת כשעוד הייתי תלמידת תיכון, והבאתי 13 בטוטו. זה קרה בשבת גשומה ובוצית במיוחד, שהריצה תיקואים משוערים לאורך כל הטופס. ובאמת, חצי מדינה זכתה אז, וסכום הפרס היה מגוחך. אך עצם הזכייה סחטה ממני צהלת ניצחון די סוסית.

"אף פעם אל תצחקי ככה!" זועזעה אז אמי, שמעולם לא סבלה את המראה המסוים הזה שדהר במשפחת אבי. אמי, לעומתם, היא מחודדת ומגולפת כחתול סיני עם רמת התנשאות גבוהה בדם, ואוזניים זקורות. על בהונותיה המשויפות היא מטופפת בעולם, כתפיה צרות, שדיה אגסיים, ועיניה האפורות, שדוק הפגיעות המטעה ליטש אותן לבדולח, מזרות אימים. טקסס לא מעט קרצה לי בעטיין.

שם, בפאתי אל-פאסו, גם מצאתי את העצים בנגרייה הגדולה והחצי-תעשייתית של ג'ו מקנמארה, שבדיוק חיפש אז נגר מתלמד. נגמר לי הכסף, דניאל צימרמן, אהובי, בעל פני הדולפין, נטש אותי לטובת ארוסה מקומית שחיכתה לו יחד עם זיכיונות הנפט של הוריה עד אשר ייבש חלב הציונות מעל שפתיו המשורבבות, והפסיכולוגיה פסה מראשי. נהפוך הוא, הראש שלי התמלא בעפרה של יוסטון, בואכה מרבצי החול של אוסטין וגמור באבק הצהבהב של אל-פאסו. אבק של דכדוך, אובדן דרך והחמצה. ככלות הכול, אחרי שנים של חיפושים רומנטיים קדחתניים וקשרים חטופים שהסתיימו בבעיטות הדדיות, חשבתי שמהשמנמן הזה דווקא יצא לי משהו, וסוף־סוף גם אני אשריש בית ומשפחה. אבל משלא כך יצא, החלטתי שאצא כנגד חיי ממש. ועצים היוו, בכל מובן, אתגר כבד לשינוי. במיוחד עצי האלון, האורן והאדר הנהדרים של אל-פאסו.

ג'ו מקנמארה, שאפילו חולצת המשבצות המבוכית ביותר שלו לא טישטשה את הגבנון הקל שהסתיר תחתיה, רפרף עלי מבט-שניים מדי סקוטשיים בשביל חצות היום, ואמר: "את לא בדיוק מה שהמודעה הזאת התכוונה, אבל את גדולה וחזקה, את תתאימי." ידעתי שהוא חושב שאני סוסית, ובטקסס זה אפילו התפרש כמחמאה. אבל איכשלֹיהיה, ככה נכנסתי לנגרייה. תחילה למנסרה, עבור בסדנת העיבוד והשיוף, ולבסוף, למדרגת הבריאה, לשרטוט. כלומר, התחלתי מלמטה, וזה היה נפלא: רעש המסורים כבש את נהי מחשבותי, בליל הנסורת והדבק ריפא את צלקות לבי, וידי החתוכות מנייר הזכוכית, שבבוא השעה הפליאו במחשב ובפלס שמחוני ביצירה. מה עוד, שגם השכר, כמו הסטייקים, הגיע בממדים טקסניים. נדיבים.

ואכן, את ארוחותי אכלתי עם יתר הפועלים המקסיקנים על שולחן מטבחו של ג'ו, עוזרת לא אחת לסוכנת ביתו הקבועה, מיס קאתי, להסיר את אלף הכלים המלוכלכים מן השולחן. בתמורה היינו יושבות בערבים על המרפסת הגדולה, ומיס קאתי, בשל ידי הפצועות, היתה מסרקת את שערי המלא, שהתארך והלך, ומתרה בי שלעולם לא אשוב ואסתפר. "הו דפנטלי, מיס מארשה, לא חשוב מה אמך, החתולה הסינית, אומרת, את יפה ככה, אפל-פאי! וסוסית או לא, את שבעים וחמישה קילו של בשר חרוץ, עצמות טובות, ולב של תינוקת, וגם שכל אגרת לך איפה שהרבה בחורות בימינו מחזיקות קש... הו דפנטלי, מארשה-לאב, ובגלל זה, את עוד תופתעי מאיך שהבחורים שלנו פה, אין להם עיניים בישבן!"

שמי הוא סאשה (שם חיבה של אלכסנדרה), אבל מיס קאתי, שלא אחת חשבתי שהיא הגרסה הטקסנית של סבתי, בשום אופן לא הצליחה להתגבר על השם הרוסי הזה, שהיה… ירושה מסבתא; כמו שהרבה פעמים ראתה סוכנת הבית של ג'ו דברים מהרהורי לבה, מרככת הערות גזעניות בעניין צבע עורה עד שנשמעו כצרור תשבוחות לעוגיות הבראוניז הידועות שלה, או משלישה בימי ראשון את מספר הסועדים, וצולה, למורת רוחו של ג'ו, חמישה-שישה קילו מיותרים של בשר־ברביקיו, שנתרמו לפיכך, שווה בשווה, לבית התמחוי צ'ריטי-סטו שבאל-פאסו, ולסוסו הקשיש והלא־צמחוני של הבוס. ככה טעתה מיס קאתי גם בגברים הטקסנים. הו דפנטלי, העיניים שלהם, לפחות בכל הנוגע אלי, היו תקועות עמוק בעכוזם. המוצ'אצ'וס נהגו בי כאילו הייתי אחותם הקדושה, ומשום שהפכתי לידידת נפשו של האלמן המבוקש ג'ו, בכריסמסים הצחיחים אף הגדילו אי-עשות, וראו בי את מריה מגדלנה בכבודה ובעצמה. לעומתם, הבוס, אולי בגלל עשן המקטרת שסילסל בערבים וענני האבק שבימים, פשוט לא ראני כלל. להפך, עומד במרפסת הגדולה וצולה בעישונו את כוכבי הקנטאור שנצצו מעלינו בזנית, לא חדל מלספר באוזני על מגי, אשתו הסקוטית, שנספתה בתאונת מטוס כשנה וחצי טרם בואי, כשלא אחת גם הזכיר בגעגועים את שני בניו שנסעו, בעקבות האסון, לאדינבורו לסדר עניינים אצל משפחת אמם, ושכחו לחזור.

לאט-לאט הבנתי שאפילו לגבריה של טקסס החלוצית, חרף כל הכבוד שהם רוחשים מרחם אמם לבהמה האצילית והעמלנית ביותר עלי אדמות, יש בעיה להתיישב על אוכף נשי או אגן ירכיים סוסי משהו, ולרכוב עמו לעבר השקיעה. דוהרת, לפיכך, לבדי, מדי שחר, על קניבל-בּוּש, סוסו הקשיש ותאב הבשרים של מעבידי, ומשקיטה לפרקים בחשאי, על גבו, את רעבוני המיני, פירזלתי את כל חלומותי הרומנטיים לפרסת מעשיוּת הגונה. התמקדתי בעבודה. ג'ו מצדו נתן לי יד חופשית, מחשב נייד, וגם כמה לקוחות ותיקות שלו, שהחליפו ריהוט ומטבחים בקצב שבו שחקתי את סרבלי. שוב מה שאגרתי בראשי הוכיח את עצמו, והעיצובים שלי עשו להם כנפיים.
אל־פאסו היתה כסחרחרה. "פגסוס את, אֶה גוּד ג'ואיש פגסוס," אמר ג'ו מקנמארה על מרפסת בית האחוזה מופלג המידות שלו, כבר מוחץ בזרועותיו את בטסי-אן, המזכירה הרפואית הדקיקה (מאז מותה של מגי הקפיד הבוס על המדיקל צ'ק הדו-שנתי שלו), שחרף ארבעים ושתיים שנותיה עוד כמהה לתינוק גבנוני מג'ו. באותו הערב העבירה מיס קאתי הדובית מסרק רך שברכּים ברעמת שערי הרטוב; רעמה שכבר כיסתה את גבי כליל, אך עדיין נותרה נסתרת מעיניהם של גברברי אל-פאסו, ואף של אלה של טקסס כולה.

ככה חלפו עלי השנתיים האחרונות בנגרייה, שבהן העמדתי מטבחים שיגיוניים לדרלינגיות דרומיות, שכמוני העמיסו על גבן תואר של מוסמכות בפסיכולוגיה; אף שלא כמוני, עבדו במקצוע, ילדו בתים מפוארים עם ברֵכה, מגרש טניס, מוסך וחנייה כפולה, סוכנת בית, שני בעלים (האקס והתורן), ושלושה ילדים מחוננים לפחות. מה שאומר, שלמעט ההרפתקה הקצרה והמעיקה משהו, שהיתה לי עם סקוויזינג-שירלי, תובעת מחוזית קתולית ולקוחה קבועה של ג'ו, שלאורך כל פרק בניית המטבח שלה, אהבה לעשות את זה גם איתי בתיבות עץ קטנטנות, ובכל מיני מקומות דחוקים, ובכל פעם שגמרה לזעוק בשם בעלה המנוח נוח, יותר ויותר חשתי שכבר מיציתי את מלוא התועלת שיכול האדם המודרני להפיק מן העץ... ועם זאת, כובע הבוקרים הולך ויורד על עיני, ושערי מחפה על ישבני, לא ראיתי את עצמי קמה בוקר אחד ומסתלקת מאורוות הזהב המקנמארית. הלאסו של אל-פאסו, כך נראה, תפס אותי לתמיד.

עד ש... יום אחד, בנוסעי לקחת את מידות שלושת המטבחים שהוזמנו לאחוזה חדשה, הבחנתי במראת הצד, שפדרו הקטן (להבדיל מפדרו הגדול, שהיה גבוה ממנו בחצי ראש), רץ אחרי הטנדר שלי, יחף ונרעש. עם מסור בידו האחת, ובזו בעלת שלוש האצבעות, "מכתב מהסניור דל־מונדו בנצרת", השתעל פדרו בקוצר נשימה, והושיט לי מחלון הרכב את המעטפה שנשלחה מעו"ד יוסי פומרנץ ממשרד בלום-נתנזון-פומרנץ ושות', אשר עשתה את כל הדרך מרחוב הרומח בראשון לציון עד לידי הנגר של פדרו הקטן. עורך דינה של סבתא מאשה, שעל-שם תאומתה הטרוצקיסטית סאשה, שנספתה בגולג בסיביר, נקראתי, הודיע לי כי, א': סבתי האהובה נפטרה לפני שבועיים בשיבה טובה בביתה. ו-ב': שהמנוחה, מאשה אוליבניוק, מורישה בזאת לנכדתה, אלכסנדרה סאשה זית, בת אפרים זית ז"ל, לשעבר אוליבניוק, את נחלתה וחלקת המשק אשר לה, בת השבעים דונם סך הכול, כולל הבית והמחסנים, וכל אשר בהם, שבמושב נוּב שבעשרת, הידועה כגוש גדרות, שבשפלת החוף של מדינת ישראל.

בו ביום גמרתי אומר לקום ולבכות את לכתה בטרם עת של סבתי במושב, ובתוך כך, גם להעביר בביתה את יתרת חיי. כן, אמרתי למחרת בארוחה, לזוג הפדרואים, הקטן והגדול, שבכו כל אותו הבוקר לתוך הטורטייה בצ'ילי שלהם, סבתא של ג'זוס ומריה איננה עוד, אתם בהחלט רשאים להצטער. ומוחה דמעה חריפה מעיני, מיהרתי לארוז את מזוודותי, לגזור את שערי עד הכתפיים, כפי שהגעתי, ולהיפרד מכולם.

שוב היה חצות היום, אבל ג'ו מקנמארה כבר הביט בי בעיני הסקוטש או-דה-רוקס המדי חמימות שלו (בטסי-אן חרף כל ניסיונותיה התקשתה להרות), כמי שיודע להוקיר את ערכה של ירושה מזדמנת, ובוודאי כזו הכוללת קרקע באדמת המולדת העתיקה. מיס קאתי, לעומתו, נפרדה ממני תחילה בעציות מחוספסת ונוטרת. אבל בסוף, לאחר שנתתי בידה את זנב-הסוס שלי למזכרת, וגם הזמנה בלתי חוזרת לבוא ולגור עמי בנוּב-קאנטרי, כשתצא לגמלאות, התנפלה עלי בנשיקות שוקולד רטובות.

"הו דפנטלי," היא אמרה לי, בקולה השחור, החמצמץ, כשהסיעה אותי לשדה התעופה, "תראי שהבחורים שלך בבית כבר אין להם יותר עיניים במקום בו הם יושבים. ולא רק זאת, מארשה־לאב, אלא שקרוב היום שבו תשלחי לנו הודעה על אירוסייך! תשמעי מה אומר לך הלב שלי, אפל־פאי, מיס קאתי אף פעם לא מדברת מהישבן!"

לקחתי מידיה את שלוש פאי הדלעת, זוג צנצנות הבראוניז וחמשת בקבוקי סירופ המייפל שציידה אותי בהם, ונישקתי אותה על שתי לחייה האפויות. "אכתוב לך מַשלֹיהיה," אמרתי לה בדמעות, מתעקשת להשאיר בידיה בקבוק מייפל אחד בשביל סוסו הקשיש של ג'ו, ובעברית קודש, אחרון-חביב צנפתי לה: שלום.

ביקורת על הספר "סוסית">>>

עוד ב"פותחים ספר": "החוב" של מרגרט אטווד | "חיי נערות ונשים" של אליס מונרו | "הילד האחרון של המאה" של סמי ברדוגו | "סיפור אהבה" של אריך סגל

1
 
הוספת תגובה

תודה!

תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת

אנא המתן...