פצעים לא תמיד מולידים שירים טובים

מאחורי השירים של רועי חסן יש כישרון אמיתי, ואני מאמין לו שפצעיו בוערים כאש עצורה בעצמותיו. אבל גם שירת מחאה זקוקה לכמה נשימות אחרונות

שמעון זנדבנק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמעון זנדבנק

למקרא שני שיריו של רועי חסן שהתפרסמו ב"תרבות וספרות" בשבועות האחרונים - ועוד יותר למקרא התגובות עליהם ("בכיינות לשמה, גזענות ברמה" - על החתום: "פולני גאה") - חשבתי שלפני שפורצת מלחמת־אזרחים כדאי להכניס קצת סדר בדברים.

רועי חסן נמנה עם מה שקראו פעם ה-angry young men. וכמוהם, גם לו יש על מה לכעוס. הוא מרגיש מזוהה עם ערסים ועבריינים, עם תת תרבות, עם קוץ בתחת (אף שלדאבוני הקוץ בתחת על־פי המילון המעודן שלנו הוא לאו דווקא המשוררים המזרחיים). הוא מרגיש שהתרבות "שלכם" (שלי? אני מניח שכן) היא לא שלו ולא של הוריו, ושהכריחו אותו לבכות ביום השואה ולשנוא ערבים - וגם נשים, בעזרתו האדיבה של דוד אבידן of all people. הוא כועס עד כדי כך שהוא מודה ששרף את ספרי נתן זך ולא התאבל על יורם קניוק. אבל לפני ששרף את ספרי נתן זך קרא את כולם "כדי לדעת איך לא לכתוב". אבל אחר כך סיפרו לו ש"שיטרית וביטון ודדון וחתוכה גם כותבים שירים" ואז הפסיק לשנוא שירה ולמד, אני מניח, איך לכתוב.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ