הקדמה, תֹּוכן עניינים, אחרית דבר
"מָחָר כְּשֶׁהוּא יִשְׁבֹּר לָךְ אֶת־הַלֵּב / אֲנִי נִשְׁבָּע לָךְ – לֹא יִהְיֶה לְאָן לַחְזֹר, / לִכְשֶׁיְּעוֹרְרוּךְ צְלִיפוֹת מַגְלֵב / אֲנִי נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא יִהְיֶה מָזוֹר"
"יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (בראשית, ט"ז, ה')
לשוטה באדם
א. עַל־סַף
אֲנִי מַמתִּין לָךְ כָּאן,
בָּרִיק אֲשֶׁר הָלוּם
בְּאֹפֶן מְסֻכָּן
בֵּינִי לְבֵין הַכְּלוּם
הַמָּט לְהִתְרַחֵב.
בְּדֹפֶק מִתְאַבֵּךְ
תַּחְתַּי אֲנִי סוֹחֵב
זָנָב שֶׁמִּסְתַּבֵּךְ
בָּרֶגֶל וּמַכְשִׁיל
אֶת־כָּל־הַצְּעָדִים,
עַל־כֵּן אֲנִי עוֹמֵד.
עַל־כֵּן אֲנִי מַקְדִּים
וּמִבְּעוֹד מוֹעֵד
אֲנִי מַמְתִּין לָךְ כָּאן,
בָּעֶרֶב הַנִּתָּז
כְּמוֹ מִתּוֹךְ קַנְקַן
בַּאֲלַכְסוֹן אַלִּים,
צוֹלֵף לִבְלִי חֲדֹל.
הָאֱלֹהִים גְּדוֹלִים,
הָרֶגַע הוּא גָּדוֹל
אֲבָל אֲנִי מוּכָן.
אוּלַי אֲנִי אוֹמֵר
מִלִּים וְהִפּוּכָן:
כֵּן, הֶעָתִיד מֻכְתָּב,
אַךְ תּוֹךְ כְּדֵי תְּנוּעָה
(הַיֶּתֶר מְנֻתָּב
כְּשֶׁבָּאָה הַשָּׁעָה).
הַנֶּזֶק יְתֻקַּן
בְּאֹפֶן וַדָּאִי.
אֲנִי מַמְתִּין לָךְ כָּאן,
וְאַתְּ, לוּ רַק תֵּצְאִי.