החיפוש של מי-טל נדלר אחרי הפאתוס

בספרה, "ניסויים בחשמל", נדמה שהמשוררת משתדלת לדבר בשם "הדור שלנו", ואף על פי שהשימוש במונח זה מסוכן, הוא מייצר מוסיקה ולא נוסטלגיה

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יצחק לאור

ניסויים בחשמל, שירים, מאת מי־טל נדלר, ידיעות ספרים, 2014, 63 עמודים

בספרה הראשון של מי־טל נדלר, "ניסויים בחשמל", צריך להקשיב לקול השקט, בעל התחביר השלם, ו"הנורמלי", כמעט רביקוביצ'י, ההולם כמו דם בתוך כלי הדם: "מַשֶּׁהוּ מִתְנַגֵּשׁ בַּזִּכָּרוֹן וְלֹא מַשְׁמִיעַ קוֹל. / מִישֶׁהוּ אוֹמֵר: אֲנִי בָּא, וּמְשַׁקֵּר". מהו ה"משהו" הזה? מיהו ה"מישהו" הזה? ספק אם אפשר באמת לדעת, אבל ברור שהשירים נבנים בחיפוש אחר אמת, כלומר מה שאינו מוסתר, גם אם קשה לדעת עליו הכל. "מָה אַתָּה אוֹמֵר כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹתֵק / אֶת מִי אַתָּה מְחַפֵּשׂ כְּשֶׁאַתָּה מַבִּיט בִּי". שאלות כאלה יכולות להיקרא כשורות "היסטריות", אבל השירים, כולם, בולמים את הזעקה ההיסטרית ("מה אתה רוצה ממני?") לטובת משהו גדול יותר, שקט, צבעוני וזהיר.

תגיות: