השירה אינה ציבורית והמשורר אינו פוליטיקאי

תהל פרוש כותבת מתוך להט פוליטי אמיתי, אבל לשונה פובליציסטית מדי. דווקא בשירים הלא-פוליטיים בספרה, "בצע", נשמעת השירה

דוד (ניאו) בוחבוט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דוד (ניאו) בוחבוט

בצע

תהל פרוש. הוצאת מוסד ביאליק, 104 עמודים, 68 שקלים

"בצע" מכיל כ–100 עמודים של "מניפסטים פוליטיים" - אנטי־קפיטליסטיים, חברתיים, פוסט־ציוניים בחלקם, הרבה מן המיזנסצנה התל־אביבית ומן הרגע הרגשי הקולקטיבי של צעירים בעידן הפוסט־מודרני ובישראל בפרט.

ספר הביכורים של תהל פרוש נישא על גלי המחאה החברתית של קיץ 2011 ומשקף נאמנה הלך רוח ציבורי קיים. כדי לשמור על כוחה של המחאה החברתית נדרש ליצור תבנית רעיונית המורכבת מקווי מחשבה אחידים, תבנית שאי אפשר לבטאה בלי להשתמש ב"סיסמאות". הסיסמאות הן דרך שיווקו הטבעית והתמציתית של הרעיון. מטרתן לאגד את ההמון סביב מוסכמה בסיסית שתהיה גרעין רעיוני משותף. גרעין כזה לא יכול להתקיים ללא לקות מסוימת של שטיחות, שלא מכילה את המציאות במלוא מורכבותה. בסיסמה יש מן האמת, אם כי לעתים מדובר באמת פופוליסטית ונדושה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ