"אֲנִי יָדִית שֶׁל דֶּלֶת שֶׁל חֶדֶר שֶׁבּוֹ זוּג עוֹשֶׂה אַהֲבָה"

השירה של שגיא אלנקווה בספרו "אפור נוצץ" היא הדבר הקרוב ביותר למה שחנה ארנדט מתארת 
כ"קרוב יותר מכל למחשבה שהולידה אותו"

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יצחק לאור

אפור נוצץ, מאת שגיא אלנקווה, הוצאת אפיק, 2015, 102 עמודים

"דיבור על משוררים", כתבה חנה ארנדט בחיבורה על ברכט, "הוא משימה לא נוחה; משוררים קיימים כדי שנצטט אותם, לא כדי שנדבר עליהם", ולפיכך מצאתי את עצמי מצטט מספר השירים הזה, "אפור נוצץ" מאת שגיא אלנקווה, שורות רבות ומנקד אותן, כדי שידגימו את מה שבכל שיר נמשך על פני עמוד שלם, המוביל אותך אל האין, דרך הריקון ההדרגתי של החומרים הלשוניים, ושל האני, ושל העולם. אני מתחיל מציטוט שיר קצר, ובכל זאת, אפשר להדגים באמצעותו את ההולכה מן היש (האב), דרך הבן (המשורר), עד האין: