סוד ושפה: בחזרה לספרה הראשון של אמירה הס

על "וירח נוטף שגעון", ספרה הנדיר ביופיו ועוצמתו, של המשוררת אמירה הס, בעקבות זכייתה בפרס עמיחי לשירה

עידן צבעוני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עידן צבעוני

בשנת 1984 ראה אור ספרה הראשון, הנדיר ביופיו ועוצמתו, של אמירה הס — "וירח נוטף שגעון". לומר עליו שהוא ראה אור הרי זו לשון המעטה יבשושית ובירוקרטית — הוא שוגר, שוגר לשומקום; שכן מקומו בשדה הספרות הישראלית היה חסר, נטול הקשר. ומכיוון שהיה נטול הקשר, ובמובן מסוים ומוזר כשלעצמו גם נטול הקשר עבור המשוררת עצמה, הוא נכתב תחת המסמן "שיגעון". הספר נפתח כך: "אני אמירה / בת סלימה / בת חיים יצחק יהודה / בן יחזק־אל עליו השלום". זו לכל הדעות אחת הפתיחות הפרפורמטיביות המזהירות (ביחס לזהות) בשירה הישראלית (אלמוג בהר ניהל דיאלוג טקסטואלי עם שורות מפורסמות אלה תחת הכותרת "אמירה בת סלימה", וקציעה עלון, בספרה "שושנת המרי השחורה", התייחסה לאופן שבו אלמוג בהר אימץ את הס כאם ספרותית), ומשם זה נוסק בתפילה, בהזיה ובמדיטציה. והזהות הזאת לא יציבה, נזילה, מתפרקת בין השורות והמקצב המסחרר: פעם היא עשתורת, פעם מריה, פעם בתולת ים, פעם בת מִדְיָנִי, ועוד ועוד. ובעיקר: "עוד היה שאמרתי / עם המזרח הנקלה הזה / לא יבוא מגעי / לא אזכור בית הורי". ובעיקר, השיגעון שחוזר על עצמו, מגיח מכל עבר, מייצר לעצמו את שפתו — שפת הספר האניגמטי לפרקים: "סובבי ראשך בשיגעון צעקי / משוגעת עלינו בצאתנו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ