אין לדן פגיס שירים גרועים. אף לא אחד

פגיס היה חשדן מכדי להפקיד את נפשו בידי הקורא, ולכן אין אף שיר שלו שבו הוא אחד לגמרי עם צערו, עם אהבתו. במלאות 30 שנה למותו

מנחם בן
מנחם בן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מנחם בן
מנחם בן

שתי חטיבות פרוזה נהדרות בפשטותן מפענחות במידה רבה את שירתו המתוחכמת במיוחד של דן פגיס, שמת לפני שלושים שנה, ב-29 ביוני 1986. הראשונה היא מקבץ קטן של פרקי זיכרון בשם "אבא", שכתב פגיס עצמו ונמצא בעזבונו אחרי מותו (ומופיע בסוף הכרך "כל השירים" שערכו חנן חבר וט. כרמי, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 1991). השנייה היא ספר הזיכרון שכתבה עליו אלמנתו עדה פגיס, "לב פתאומי" (עם עובד, 1995). ונדמה כי מה שעיצב את חייו (גם מלשון "עצב", למרות היסוד המשועשע שתמיד היה בו), הרבה לפני פצע השואה, הוא האסון הפרטי לגמרי שלו, מות אמו ב-1934, כשהיה בן ארבע, כשלמעשה גדל כיתום בבית סבו וסבתו. אביו שהה כל אותו זמן בארץ ישראל, שאליה הגיע באותה שנה, 1934, כדי להכין בית למשפחתו, אשתו ובנו, אלא שאמו של פגיס מתה בסיבוך של ניתוח והכל השתבש. פגיס גודל על ידי סבו וסבתו מצד אמו, עד שהגיע לארץ בגיל 17.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ