שוב אל החוץ, שוב אל האדם

ניתן היה לצפות ששירו של יצחק לאור שכותרתו היא "סונֶטת אמיל גרינצווייג, למשל" יישא אמירה פוליטית. פרק רביעי במסה על מבחר שיריו של יצחק לאור, "חיים אחד"

דן מירון
דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן מירון
דן מירון

מראשית דרכו גילה יצחק לאור את עצמו בנטייתו להתנתק מדי פעם מן הליריקה הלוהטת, המהבילה לפעמים, מן השהייה הממושכת בחדרים הפנימיים של העצמי או של הזוגיות ולצאת, על הרוב בדרך האפיקה, אל "העולם" ולהבחין הבחנות חדות בנעשה בו, לתאר את מקומו שלו בתוכו. כך הם (כבר בקובץ "נסיעה") השירים על הרפתקה קטנה בכפר שווייצרי אגב פגישה אקראית עם הנערות סו ורוזי (עמ' 21) והשיר מחמם הלב על הפגישה ברכבת התחתית בלונדון עם האשה הישראלית המבוגרת והנאיבית שהדובר מגלה כלפיה רוך ורגישות הנזונים אולי מזיכרון האם (עמ' 29), או אפילו השיר הקצר והמרוכז המתאר ביובשנות כביכול אשה צעירה המושיבה את אביה הזקן על ספסל ליד שפת הים, מלבישה לו מעיל חם ומגבעת באומרה שצריך "לצאת קצת החוצה עוד לא קר" (עמ' 31).

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ