נתן אלתרמן, אבוי

על משוררים לאומיים ועל ה-happy few. פרק ראשון

דורי מנור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בישראל אין פנתיאון. יש אצלנו הר הרצל, אך הוא שמור לפוליטיקאים, לא לגיבורים ולאנשי רוח. ויש כמובן בית הקברות ברחוב טרומפלדור, אבל הוא אינו אתר קבורה והנצחה ממלכתי אלא מקום מנוחתם האחרונה הפרטית לגמרי של כמה סופרים ומשוררים. עם זאת, יש אצלנו כמה סופרים ומשוררים שהם מועמדים ודאיים לפנתיאון כזה אם אי פעם יוקם. כי הרי גם בלב הקאנון הספרותי שלנו יש די והותר כותבים שכיוונו את יצירתם בראש וראשונה לרוב ולא למיעוט וגם כאלה שהפכו עוד בימיהם להיות מעין מורי דרך של הדור. יתר על כן, אצלנו יהיה כנראה קל יותר להכריע בדבר זהותם של הכותבים האמורים להיכלל בפנתיאון הזה (למרות הפולמוסים הבלתי־נמנעים בדבר מוצאם, מינם וזיקתם הפוליטית) מאחר שבתרבות העברית המודרנית קיים מושג עקרוני ועיקש ששאלנו מן התרבויות הסלאביות: מושג ה"משורר הלאומי".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ