דורי מנור
דורי מנור

בוויקטור הוגו, המשורר "הלאומי" הצרפתי, קיננה שאיפה מתמדת שליוותה אותו בכל גלגוליו הרבים (כמלוכן צעיר, כמהפכן, ולבסוף כחסיד מושבע של הרפובליקה) להיות פֶּה להמון. לא במקרה ליוו אותו בדרכו האחרונה אל הפנתיאון כמעט מיליון איש.

אבל בעבור משורר חי, חיבוק ההמון הוא תמיד חיבוק דוב. הוגו נהפך לסמל: כל שועי צרפת עלו אליו לרגל, והרחוב שבו השתקע לאחר שובו מהגלות נקרא על שמו עוד בחייו. אלא שמשורר, וזוהי אקסיומה, אינו יכול להפוך לאביר ההמון בלי ששירתו תהיה מובנת בנקל לציבור רחב מאוד של קוראים. מובָנוּת כזאת היא בהכרח רדוּקטיבית, וגם אם אין בה חנופה לטעם ההמון (והוגו, לזכותו ייאמר, לא היה מהחנפנים), היא תמיד פשטנית במידת מה ובהכרח באה על חשבון המורכבות וריבוי הרבדים. משורר אינו יכול לזכות למעמד כזה בלי שתהיה בו איזו קונפורמיות בסיסית, איזו ממסדיות חשוכת־מרפא.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ