טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמור לי בן, לאן תביט?

יש הרבה אנשים שכותבים מה שהם מאמינים שזו שירה. אבל אלה ביניהם שמכירים את השפה ששמה שירה, מועטים. אחד מהם הוא תמיר גרינברג, וזו הסיבה שהסכמתי לכתוב על ספרו החדש "הרואין, הישארות הנפש". כדי לנסות להסביר מדוע הוא משורר גדול

13תגובות

הרואין, הישארות הנפש, שירים מאת תמיר גרינברג, הוצאת הקיבוץ המאוחד / קרן רבינוביץ לאמנויות / ריתמוס — סדרה לשירה, 2018, 87 עמודים איני נוהגת לכתוב על שירה. שירה זו שפה שלצערי אני עצמי איני יודעת לכתוב בה כי איני שולטת בה, אבל אני יודעת בוודאות שזו שפה לעצמה. הפרוזה שאני כותבת עושה שימוש בשפה, ובלעדי השימוש הזה, שאת כלליו, אני מקווה, למדתי ברבות הימים, לא הייתי יכולה לכתוב, כי הוא, השימוש הזה, התכלית של כל כתיבה בעיני. בתפישתי הכל באמנות מתנקז בשפה. המוסיקה היא שפה, הציור הוא שפה והשירה היא שפה....



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#