ככה כמו שהמלה ניתֶקֶת

אם שיריו של דוד ניאו בוחבוט, בספרו החדש "באישון ליל נצח", היכו בי כפטישים, הרי זה מפני שבשום אופן לא הצלחתי לקלף אותם ולהרגיע את עצמי באיזה רעיון, חכם יותר או חכם פחות, שביסודם או באחריתם

שמעון זנדבנק
שמעון זנדבנק

באישון ליל נצח, מאת דוד ניאו בוחבוט, עורך דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס, 2018, 61 עמודים

בקריאה ראשונה היכו בי שירי "באישון ליל נצח" לדוד ניאו בוחבוט כפטישים. אחר כך התחלתי לנסות להבין מדוע — וזאת היתה טעות. מדובר בשירה שאסור לנסות להבין אותה.

לכאורה, מה שאמרתי הרגע הוא בגדר גינוי מוחלט. האם ניתן לומר, אם להפליג רחוק־רחוק, על שורה כגון "האם אמשיל אותך ליום של קיץ" של שייקספיר שאסור לנסות להבין אותה? הרי המעבר מן המלים של שייקספיר לשכל הישר, לפשט, לפרפרזה הפרוזאית, חד וחלק לכאורה: המשורר תוהה אם יופיו של האהוב מתמצה בדימוי ליום של קיץ. אבל אפילו בשורה הזאת, הפשוטה כל כך, נותר משהו ששום שכל בריא לא ימצה אותו, אפילו לא ייגע בו: התחביר? סדר המלים? צליל המלים? אופיו של הדימוי? הקשר בין "אתה" ו"קיץ"? עצם העמדת השאלה שמעמיד המשורר?

תגיות: