שיר

קישוטי התקרה היו נופלים עלי כרקפות

תקרה. שיר מאת לריסה מילר

לריסה מילר
לריסה מילר

אבא שלי עבד בתדיראן הכין שם צינורות צעצוע לתינוקות היה חוזר הביתה אלי עם חיבוק של מפעל לפעמים היה מתקשר לטלפון בבית להודיע על שעות נוספות וקישוטי התקרה היו נופלים עלי כרקפות וכשהיה חוזר לחבק עיתונים וילדה היה רץ לעשן סיגריות בשירותים ואז שוב מחבק צלחות ארוחת ערב ואז שוב מרים את הקול בהכנעה וכעס אבא שלי הכין בתדיראן בלונים בתדיראן ממתקים מזגנים וצימוקים היה חוזר בידיים שמזכירות את שלי כשאני מציירת את מה שלא שלי מדלי היה שותה מים מתכופף למי האגם הקרירים כאיילה אבא שלי אלה קמה עם הזריחה לריח הפרחים והאורנים של הר יונה מדברת בשפתם מנשקת את נישוקם כועסת את כעסם אבא שלי כלנית ונרקיס וסרפד לכל החתולים תמיד כל כך קל וכבד תמיד הוא לוקח אותי כמו סיר מרק אני לא אשכח איך הרים את המצעים כמו גביע ואני בראשו כמעט נתקעתי עם הראש בתקרה אבל לא הוא לא משתף אותי בחוויותיו בלונה גל הוא לא משתף איך היה במסיבה זה פערים של דורות וזמן וגנים פערים של חומר וטכניקה הדביק אותי באהבתו לשקט ולמבוכה וכל פעם חזר אלי עם התמונות בשחור לבן ולא ידעתי מה אמת ומה שקר מה שקר מתמשך אני שקר אמת ובדיה ואמת וככה גם הוא הבין את זה הוא הביא לי המון מתנות מתדיראן וזה עלה לו בדם ולי כשראיתי בכיס שלו את העלים שאלתי מה זה והוא אמר שזה כלום סתם עלים של שיח מבחוץ הוא כל הזמן לובש את החולצות האלה החולות האלה של השממה בארץ ואני חושבת שהריח שלנו דומה זה כמו שבילים כמו קווים שהובילו אותנו לאיפה שאנחנו היום במקום מאוד לא הרמוני מאוד לא סימטרי מאוד לא אסתטי אבל לא מבחינת היחסים אלא מבחינת השתקפות מאוד שמנוני אך מיובש וזה גם היופי כמו שנאלצים ללמוד או להבין ולאמא היה אומר מה שהטלוויזיה צועקת בפרסומות או לוחשת בין לבין ולאמא שלו היה צועק אחר כך בטלפון את מה שלא שמעו בחלל.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ