לינה ברוך

שירתה של אילזה אייכינגר אינה קלה לעיכול. כתיבתה מקשה על הקורא המשכיל, על חוקר הספרות, ואפילו עם קוראי הגרמנית והווינאית היא אינה מקלה. אילזה אייכינגר מתה בנובמבר 2016 בגיל 95 והשאירה אחריה צוואה ספרותית שכל כולה קריאה נשנית לאי־אמון: בכתיבתה ביקשה אייכינגר במתכוון, במוצהר וגם בתחכום ובעידון רב להתרעם נגד התחדשות האמון באשר הוא אמון בעידן שלאחר השואה. לכן שפתה מתעתעת, מתכתשת, לוחשת, נסוגה ומפתיעה, ולעולם נשארת בגדר סימן שאלה. ואם ננסה לדייק (וגם כאן מקשה עלינו אייכינגר, כי אינה מסכימה להילכד, מלשון מלכודת או התלכדות), לא רק יחסי הסימן והמסומן מעורערים אצלה כפי שנהוג גם בשירה המודרניסטית, אצל אייכינגר הסימן והמסומן מצמיחים חיים עצמאיים, לעתים מנוגדים ואף מתנגדים. הוודאות היחידה הבוקעת מכתיבתה היא הטלת הספק של הקורא במשמעותן של קביעות בטקסט וביציבותן של הגדרות בו, שכן הכל מתפוגג במהרה ואנו למדים שוב ושוב שאי היציבות היתה קיימת שם מלכתחילה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ