מי שחובש כפפת איגרוף על ידיו יתקשה להרים גבעול מן הקרקע

המבקר יהודה ויזן אומר בביקורת שלו על שירת אגי משעול את דברו של המודרניזם הישראלי. זמנו הוא 1960. אלא שמבקרי הדור ההוא ומשורריו, היו חדורים אמונה אמיתית באתוס החדש שבפיהם. ויזן מזייף אותו

 אריאל הירשפלד
אריאל הירשפלד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
 אריאל הירשפלד
אריאל הירשפלד

יהודה ויזן מציג על בימת ביקורת הספרות הישראלית את תפקיד המורד הצעיר. תפקיד עתיר מסורת. זהו רגע הפריצה לזירה, או הכניסה ל-saloon מערבוני תוך בעיטה בדלתות. היריות באוויר נחוצות כפס־קול לסצינה הזאת, כ"טוש" בתופים ברגע כניסת מאלף הנמרים בקרקס. בתסריט האופייני לתפקיד הזה מוצגים קודמיו של המורד כזקנים שבעים ומסואבים, וכל משורר או סופר שזכה להכרה רחבה הוא בבחינת פרה קדושה שיש לשחוט ולהציג כדחליל חלול. בתסריט מצווה המורד גם לבחור משורר דחוי מן העבר ולהעלותו על נס כנגד הממסד שדחה אותו מתוך אדנות פוליטית כלשהי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ