שירה היא פרח קטן בעץ אהבה ששורשיו יראָה

דמותו האקסצנטרית־אביונית, שלראשה קסקט ומשקפי שמש שחורים מכסים את עיניה ושפם ג'ינג'י או ג'ינג'י לשעבר מזדקר מתחת לאפה, נשאה את תרמילה ברחבי תל אביב בכל אותם עשורים שבהם היתה בה עוד תרבות עברית. עם מותו של המשורר ישראל הר

אורי הולנדר
אורי הולנדר

"האגדות כולן כבר נהיו / רק אני — עודי בדיה", כתב ישראל הַר בספרו הראשון, "אביון לפני הניצה" (1962). לכל אורך שנותיו ועד מותו בשבוע החולף הגשים הר הלכה למעשה את חזונן הלא נפרץ של שתי השורות הללו.

המבקשים למקם את שירתו של הר — שירתו החידתית, הנפתלת, הפוסקת את פסוקיה בלשון סתרים אישית — בין תחנותיה המוכרות של השירה העברית החדשה יגלו בנקל כי דוברו של הר, או הסובייקט שהופיע תדיר בשיריו, הוא ההלך שגם אלתרמן ב"כוכבים בחוץ" וגם זך ב"ספרות בלי עולם" שירטטו את קווי דמותו אך כשלו במלאכת גילומו השירי, איש איש וסיבותיו עמו.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ