רק מיניקה ופוחדת. מיניקה ופוחדת

בפתיחה המזהירה של "אשה נשואה ושירים בודדים" מדווחת אפרת מישורי בצורה חשופה עד אימה על הדיכאון שפקד אותה בשנים הראשונות לגידול בנה האחד שלפת אותה בעל כורחה

עידן צבעוני
עידן צבעוני

אשה נשואה ושירים בודדים, מאת אפרת מישורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019, 106 עמודים

בחסות האקסטזה הווידויית, אן סקסטון, המשוררת האמריקאית בת החוף המזרחי, מעולם לא חדלה מלכתוב את שורות חייה כחיה על מזבח: "אני מנסה להרוג את עצמי במנות קטנות / עיסוק לא קטלני כשלעצמו. / למען האמת אני משועבדת לו". ואילו אפרת מישורי, מפאתי מזרח, מעולם לא חדלה מלכתוב ממעבה "הרחם הפסיכוטית" על הבית החרב, על חורבן הבית שלה, על ריסוק התא המשפחתי, המשולש האדיפלי המשגר לכל עבר תמונות משפחה מרגיעות: "בבית יפה עם גינה מטופחת, / חיים להם שלושה בנחת". מישורי מעולם לא חדלה מלקונן מבעד לחורבה הפעורה בתוכה פנימה על הבית אשר לעולם נותר ריק. זהו מהלך תהומי־סיזיפי הנחוש בעיוורונו המצמרר לשומקום, והוא ראוי לתשומת לב והרכנת ראש של הביקורת: "תמיד יש מישהו בבית. / תמיד יש מישהו בבית. / תמיד יש מישהו בבית. / אין כאן איש מלבדי" (מתוך הספר "ממרחקי אפרת"); או בספרה החדש: "לשום בית אינני יכולה להיכנס / על שום דלת אינני יכולה לדפוק / אני בביתי".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ