יותר מכל שנאתי את המוות. לא, לא המוות. המתים. כלומר — רק מת אחד — לא שנאתי. אהבתי

שירתו של תמיר גרינברג היא שירה הומו־ארוטית מובהקת. אבל בין שירתו לשירה הלהט"בית הישראלית מסתמן הבדל מכריע כי בניגוד לשירה הלהט"בית המתרכזת בסובייקט, במעמד האנתרופולוגי והחברתי של זהותו כבעל העדפה סקסואלית מוגדרת, באופי המיוחד והמייחד של תשוקתו, ובסופו של דבר בו עצמו, שירתו של גרינברג משתמשת בעצמי רק כאמצעי ליצירת מגע חי עם האובייקט, בין שזה נער אהוב או חתול מת או מרחב היקום, או מכניקת הקוונטים או הפטמה הוורודה־כהה שעל החזה השחום של הנער הנחשק. פרק ראשון במאמר על שירתו של תמיר גרינברג

דן מירון
דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן מירון
דן מירון

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ