דן מירון
דן מירון

"עננים עם עשב ורגבי אדמה משיחים
ואני שעסקי מַדַּע אֵבֶל שוקל אריחים..."
(אורי צבי גרינברג, "שיר מלוא הירח")

כאשר ב-1992 ראה אור קובץ של ביכורי שירה בעל כותרת מוזרה, "דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת", נוכחו אותם קוראים שעיינו בו והוקסמו ממנו שכאן התייצב למולם משורר העתיד אולי להיות מגדולי השירה העברית בדורו. תמיר גרינברג, לא עול־ימים, אדריכל במקצועו, ששיריו החלו להתפרסם לעתים לא תכופות במחצית השנייה של שנות השמונים, נתגלה, כפי שניסחו זאת שופטי פרס ביכורי השירה על שם ירוחם לוריא שהעניקו את הפרס לאותו קובץ ביכורים, כמי שמביא עמו לשירה "דיוק מופלא" ו"שירה נאומית מלאת תנופה"; "וידוי כובש" ו"מבע מאופק"; "מגע מיידי עם מציאות חומרית" — ומותר להוסיף, גם חושנית, ארוטית — ו"פרספקטיבה של זמן היסטורי ותרבותי" .

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ