דן מירון
דן מירון

כפי שהדגשנו בסוף הפרק הקודם, האובייקט העיקרי בשירתו הארוטית של תמיר גרינברג הוא זולת, חי או מת (בשירי האבל והזיכרון הרבים שכתב המשורר); אבל האובייקט הזה, כמו הסובייקט המתייחס אליו, אינם נציגים או דוברים של קהילה ואינם מדגמנים זהות שסימנה או אחד מסימניה הוא הזהות המיגדרית. הם רק הם עצמם. הנער האהוב משתמש בהרואין ומסכן את חייו, אבל גם בכך הוא אינו נהפך לנציג, אלא הוא יחיד ספציפי ולא דוברם של צורכי הסמים. הוא ערבי פלסטיני אבל אינו נציג של הפלסטינים, ובוודאי לא של המאבק הפלסטיני. הוא אדם מסוים, יחיד, קונקרטי, בעל שם פרטי (עלאא א־דין שוייקי) והיסטוריה משפחתית מיוחדת; איש שהדובר בשירים אוהב אותו אהבת גוף ונפש, ומותו (ממנת יתר של הרואין) וכן קבורתו — קבורת ביזיון במדרון הקברים שלצד חומת העיר העתיקה — טובעים בו חותם צורב ועמוק של יגון ורגשי אשמה (בשלב מסוים גרמה התנהגותו ההרסנית הבלתי נסבלת של האהוב לכך שהדובר יסגור בפניו את דלתות ביתו. הדובר מתקשה לסלוח לעצמו על כך).

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ