ורד הבר הסגול של החלל הנפער עם מות האהוב

תמיר גרינברג רחוק מרחק רב מהפרסונה השירית המקובלת בתקופתנו הפוסט־מודרנית, זו המפנה את גבה לידע, המעדיפה את ה"אני" על התרבות, המפגינה חליפות רחמים עצמיים ובוטות מכולכלת, מעין פוזה פואטית של בריונות. מדובר כאן במשורר "שכלתן", במובן שבו הגדיר ת"ס אליוט את המשורר המטאפיסי כמי שמחפה על מחשבה כבדת ראש במה שנראה כ"חן לירי קליל". פרק שלישי במסה על שירתו של תמיר גרינברג

דן מירון
דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן מירון
דן מירון

למרות כל מה שנאמר בפרק הקודם על המיסטיקה בשירתו של תמיר גרינברג, היא רחוקה מרחק מערב ממזרח מכלל השירה המיסטית והפסבדו־מיסטית שקנתה לה שביתה בספרות העברית עם חדירתה של רוח הניו־אייג', הרליגיוזיות חסרת הבסיס הדתי המחייב, ההארות הפנימיות הנובעות כביכול מביטול העצמי ודחפיו, גילוי היישות העצמית באמצעות היקיצה הגורדייפית מן השינה, שהיא חיי הפעולה והעשייה האנושיים היומיומיים, אל הערות למצב ההוויה כשלעצמו וכל כיוצא בזה. גרינברג לא יוכל להיות שותף אמיתי לשמץ מכל זה, שכן כל מה שכרוך בהתפרקות מהיחס המחייב לאובייקט ומן הרצון לבוא במגע אתו ועם החיים כמסכת אובייקטים מעוררים משיכה או דחייה — זר לו. הוא בן אמיתי ונאמן של המסורת ההומניסטית הנסמכת על הרצון האנושי, הקשר עם הזולת, האהבה והחובה המוסרית לנסות לעשות מעשה תיקון בחיים, וכמו כן על הרציונליות התוהה בדרך השכל האנליטי והחקר המדעי על היש הפיסיקלי ועל זה המנטלי, ועל הקיום עם ובין שני אלה למרות ויחד עם הניגודים שביניהם.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ