המרחק בין האהבה לשיר האהבה הוא המרחק שבין כפות רגלי לבין הכוכבים

הפרק הרביעי במסה על שירתו של תמיר גרינברג דן בקובץ "דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת", שבו מתאר המשורר את עצמו כמי ש"רוקם בחוט כאב עדין את אלוהי הפיסיקה ונשיכת האהבה"

דן מירון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן מירון

בקובץ שיריו "דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת" (עם עובד, 1993) מתח תמיר גרינברג את קו ההתחלה הברור של מסעו הפיוטי. הקוונט (ליתר דיוק, "מכניקת הקוונטים", ועמה הפיסיקה המודרנית כולה) והחתול המת מסמנים את קווי המתאר של הדיוקן העצמי הביוגרפי, הפסיכולוגי והמטאפיסי. המשורר, גבר צעיר בשיא אונו (הוא מזכיר תכופות את גילו: 29, 30, 31), מודע להתפוררות הבלתי נמנעת של גופו המורכב מאטומים זעירים, ממים מתאדים ומתאים נפסדים והולכים. הידיעה הזאת, הנובעת מ"שיקול דעת ומחשבה צלולה" (עמ' 9), צריכה לאזן את הכאב על מות האהוב, המתחדד ביותר בליל נובמבר חיפאי מקפיא בצינתו, שהוא ספק יום הולדת ספק יום שנה שלישי למות האהוב, אותו אהוב אשר "בין תהום האין לתהום האין" נוצר מאטומים "מופשטים כאהבה, אך בני אלמוות" (עמ' 12). הללו התחוללו במשך למעלה ממיליארד שנים בקצות היקום המתפשט והולך, מקומות "שאף הטלסקופ שעל הר פלומר לא שזפם", וסופם שהעזו להתהוות "למבנה אדריכלי עדין ושברירי" (שם), גוף שחום ומחוטב, נאהב ומענג. אבל עכשיו התפזר הגוף מחדש. מולקולות הדם יהיו אולי למולקולות האספלט שברחוב העירוני הסמוך או דווקא לטיפה בים "השקט, הכמעט אנכרוניסטי, באחר צהריים חמים וחורפי של יום ג'" (עמ' 11).

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ