התשוקה להיאהב תכריע כל מוסר

"על היש הפיסיקלי", הפואמה המרכזית בקובץ השירים "על הנפש הצמאה" של תמיר גרינברג, הוא אחד מן השירים המרשימים ביותר שנוספו לשירה העברית בדור האחרון. גרינברג ניצב בו כמשורר הוגה ומנסח שאולי אין לו אח ורע בשירה הישראלית העכשווית, זו שקצצה וקיצרה את כנפי המחשבה שלה, ללא שאיפה, וכנראה גם ללא יכולת, להמריא מהן אל הגבהים הריקים והצוננים של ההכללה וההפשטה. פרק שישי במסה

דן מירון
דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן מירון
דן מירון

"על היש הפיסיקלי", הפואמה המרכזית בקובץ השירים "על הנפש הצמאה" של תמיר גרינברג, היא המשך של ה"אודה" שבקובץ השירים המוקדם יותר "דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת", ועם זאת הוא כמין דקונסטרוקציה שלה. גם בו פונים השירים תכופות אל הרבים, ולא עוד אלא שהדובר עצמו נוקט לשון גוף ראשון רבים, כלומר, הוא רואה את עצמו מדבר בשם ציבור אנושי רחב. לעתים מזכיר סגנונו את הרהט הוויטמני ("קדימה! קדימה! לכבוש כל פיסה של פאר רוחני", מזכיר, כנראה בכוונה, את ה-"Alons! Alons!" של "שירת הדרך הגדולה"). לעתים מפתח המחזור רטוריקה מתלהמת של אנאפורות היפרבוליות הבאות ליצור מציאות שבה המונים מדברים להמונים ("מיליארדי מסכי מחשב מרצדים / מיליארד סיגריות מוצתות / מיליארד קרטונים של חלב / מיליארד אגלי זעה" וכו'), או שרשרות של ליטוטס הבאות לקבוע אמת בעזרת שלילה נמרצת של כל מה שהיא אינה ("לא מפני הרעב התמידי, הצמא, המחסור / לא מפני יצר הטרף / לא מפני הכמיהה לחיבת רעים" וכו'). אלא שכל אלה אינם באים להסתיר מכשולים לוגיים ופסיכולוגיים ואינם ממעיטים מן המורכבות והקושי של השירה הארוכה והמפותלת שמניח כאן המשורר על פני 17 עמודים ומספר רב של פרקים קצרים וארוכים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ