אתה מכור לסם, אני מכור לךָ, כל התמכרות מרה, ואסונה עמה

הרבה מהשירים בקובץ האחרון של תמיר גרינברג, "הרואין, הישארות הנפש", מזכירים את ז'אנר "שירי הדיכאון" הדומע, ז'אנר שירי הכלא, הסמים, הכישלון, הבדידות. הטקסטים פשטניים, לעתים עילגים, אך מדי פעם גם מפתיעים ואפילו עזי מבע הנובעים מכאב אותנטי ועמוק. פרק שביעי ואחרון במסה על שירתו של תמיר גרינברג

דן מירון
דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן מירון
דן מירון

קובץ שיריו האחרון של תמיר גרינברג, "הרואין, הישארות הנפש", נחלק לכמה חטיבות הנראות שונות מאוד זו מזו. המחיצה העיקרית מפרידה בין שירים "מסורתיים" כביכול לבין שירים כתובים בחרוז חופשי. הראשונים הם על הרוב שירים לא ארוכים (יש שניים או שלושה יוצאים מכלל זה), כתובים בבתים מרובעים, שקולים ולעתים גם מחורזים, מהם גם סיפוריים, כמעט פזמוניים (חלק מ"בלדות שווייקי"), ומהם מכתמיים טבועים בחותם הצמצום של הרובעאיית. שירי החרוז החופשי — לכאורה, המשך ישיר של שירים דומים בקבצים הקודמים — ארוכים, גדושי רטוריקה של פנייה, פניית רבים לרבים ("לכם, הישנים", "לכם, הנערים", "וורד הבר"), אבל גם פניית יחיד ליחיד ("מעולם לא אהבתני", בייחוד "הישארות הנפש" — דברי הווידוי של המשורר באוזני אהובו המת).

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ