"אותות": לארז ביטון יש הישגים, אך אין להציגו כאביה של מהפכה שלא היתה

ארז ביטון זוכה לא פעם לכתרים המוענקים לו מטעמים שאינם ספרותיים, אך מוטב לראותו לא כיוצר פורץ דרך אלא כמשורר נוסף שצמח על ברכי דור המדינה בשירה העברית, מבלי שקרא תיגר על הפואטיקה השלטת. קובץ מקיף משיריו מדגים את מרכזיותו של היסוד התיעודי והסיפורי בשירתו, אך גם את מוגבלותו

יהודה ויזן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יהודה ויזן

עורכת הספר: רחל ביטון קלהורה, אחרית דבר: דן מירון

ארז ביטון נקלע לסיטואציה לא פשוטה: מצדו האחד של המתרס ניצבת עדה שלמה — והמלה עדה משמשת כאן בהוראת "קבוצה" אך גם בהוראת "מרוקאים" — שעניינה בשירה, כצורה אמנותית, הוא אפסי. עדה זו — במה שנראה כמו ניסיון מלאכותי, תוצר של ועדת איתור, להוליד אב רוחני עכשווי דיו שיענה על אי אלו צרכים מן הסדר האתני והפוליטי — קשרה בשנים האחרונות לראשו של ביטון ריבוא כתרים הגדולים בהרבה ממידותיו ואף סללה בכוחנות את דרכו לקבלת פרס ישראל לאפליה מתקנת לשנת תשע"ה. למולם ניצבת קבוצה, מצומצמת למדי, שמרבית חבריה משתייכים באופן כזה או אחר למה שמכונה לעתים בתום לב "הרפובליקה הספרותית". הללו — שסלידתם מהאלהתו של המשורר למדרגת נעים זמירות ישראל, ראש לפייטנים ושטר לעתיד, הדיחתם להתעלם כליל משירתו ולהציבו בשורה אחת עם ממליכיו — העתירו אף הם על ראשו שלל תארים אוטומטיים, מן ה"גרפומן" הקלאסי ועד ל"מזרחי המקצועי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ